אתר למכשיר נייד
לאתר הרגיל
|
דניאל פייפס אתר למכשיר נייד לאתר הרגיל |
| עמוד הבית | מאמרים | ביוגרפיה | חיפוש | English | |
מאת דניאל פייפס
ג'רוסלם פוסט
7 בינואר, 2009
מאמר המקורי באנגלית: Solving the "Palestinian Problem"
תרגום לעברית: דוד בר-חיים
המלחמה של ישראל בחמאס מעלה את השאלה הנצחית: מה לעשות עם הפלשתינאים? מדינות המערב, לרבות ישראל, צריכות להגדיר יעדים כדי לקבוע את מדיניותם ביחס ליהודה ושומרון ועזה.
ראשית נמנה את הפתרונות ש אנו יודעים שאינם עובדים ושאין סיכוי שיעבדו:
לאחר שלילת שלושת האופציות הללו, נותרה גישה מעשית אחת שעבדה באופן המתקבל על הדעת בין השנים 1948-67:
אין כל ספק שרעיון זה של חזרה למצב המוכר לנו מן העבר אינו מלהיב במיוחד. לא זו בלבד שהשלטון הירדני-מצרי בעבר לא היה מזהיר; השיבה להסדר זה תתנגש במאווייהם, הלאומיים או האיסלאמיסטיים, של הפלשתינאים. בנסוף לכך, קהיר מעולם לא היתה מעוניינת בעזה וסירבה בתוקף לקבלה שוב לידיה. מטעמים אלה חוקר אחד ביטל רעיון זה כ"פנטזיה בלתי ניתנת להשגה שיכולה רק לטשטש אופציות ריאליות וקשות".
ולא היא. הכשלונות של יאסר ערפאת ומחמוד עבאס, של הרש"פ ושל "תהליך השלום", מעוררים חשיבה מחודשת ברבת עמון ובירושלים. איליין ר' פרשר מהכריסטיאן סייאנס מוניטר כתבה עוד ב-2007 שהרעיון של קונפדרציה ירדנית-פלשתינאית "זוכה לתמיכה הולכת וגוברת בשני צידי הירדן".
הממשל הירדני, שסיפח את הגדה בהתלהבות ב-1950, אך נאלץ, בלחץ חיצוני, לוותר על טענותיו לבעלות ב-1988, מראה סימנים של מי שרוצה לשוב. דן דיקר ופנחס ענברי תיעדו עבור המידל איסט קוורטרלי ב-2006 כיצד אי-יכולתו של הרש"פ "לשלוט ולהפוך לישות פוליטית בת-קיימא גרמה לרבת עמון לשקול מחדש אם מדיניות של אי-התערבות ביחס ליהודה ושומרון אכן משרתת את האינטרסים שלה". גם הממשל הישראלי מגלה פתיחות לרעיון, כפי שניתן ללמוד מהקריאות הנשמעות לעיתים לכניסתם של חיילים ירדניים לאיו"ש.
באין תקוה לשלטון עצמי, יש פלשתינאים המקדמים את האופציה הירדנית בברכה. פקיד בכיר ברש"פ שביקש להישאר בעילום שם אמר לדיקר וענברי שפדרציה או קונפדרציה כלשהי עם ירדן מהווה "הפתרון הסביר, היציב היחיד לעימות הפלשתינאי-ישראלי לטווח הארוך". חנא סניורא הביע את דעתו כי "הסיכויים הנמוכים בשלב זה לפתרון של שתי מדינות, מכריחים אותנו לבחון מחדש את אפשרות הקונפדרציה עם ירדן". חסאן מ' פתאח מהניו יורק טיימז מצטט פלישתינאי בירדן: "מבחינתנו הכל הרוס – אנו נלחמים מזה 60 שנה ולא נשאר כלום. עדיף שירדן תנהל את הדברים בפלשתין, לו המלך עבדאללה היה יכול להשתלט על הגדה המערבית".
ואלה אינם דיבורי סרק: דיקר וענברי מדווחים שבשיחות חשאיות בין הרש"פ לירדנים ב-2003-04 "סוכם ערקונית על שיגורם של 30,000 חיילים מכוח באדר" לגדה.
אמת הדבר שנשיא מצרים מובראכ הכריז לפני שנה כי "עזה אינה חלק ממצרים, ולעולם לא תהיה" – אך דעתו אינה בהכרח הקובעת. קודם כל, למרות מובראכ, רוב ככל המצרים רוצים קשרים הדוקים עם עזה; חמאס גם מעוניין בכך; ומנהיגים ישראליים נוטים לגישה זו לפעמים. קיים, איפוא, בסיס לשינוי במדיניות.
שנית, יש מקום לטענה כי עזה היא חלק ממצרים יותר מאשר מ"פלשתין". במשך רוב התקופה האיסלאמית, עזה היתה נשלטת מקהיר או שהיתה מבחינה מינהלית חלק ממצרים. הניב הערבי העזתי הינו זהה לזה של אזרחי מצרים הגרים בסיני. כלכלית, עזה מחוברת למצרים יותר מכל מקום אחר. מקורו של החמאס עצמו בארגון המצרי האחים המוסלמים. שמא הגיעה השעה לראות בעזתים מצרים?
שלישית, יתכן שירושלים תחליט לתמרן את מובראכ על פי רצונה. אם ישראל היתה מודיעה שמתאריך מסויים ואילך היא תפסיק לספק מים, חשמל, מזון, תרופות, ומסחר בכלל, ושהיא תסכים לסידורי בטחון משופרים בעזה באחריות מצרית, קהיר היתה נאלצת לקבל את האחריות לעזה על עצמה. בנוסף ליתרונות אחרים, מצרים היתה נעשית אחראית לכל עניני הבטחון בעזה, מה שהיה שם קץ לאלפי מתקפות הטילים והמרגמות של חמאס.
האופציה הירדנית-מצרית אינה מלהיבה איש, אך יתכן שבכך יתרונה. היא מציעה דרך מפוכחת ביותר לפתרון ה"בעיה הפלשתינאית".
___________________________________________________
עדכון מ-9 ינואר 2009: הנשונאל פוסט כינה (בכותרתו למאמרי) את התוכנית שלי בשנינות "אופציית החזרה אל העתיד", אבל אני אוהב במיוחד את השם שהציעה הבלוגרית מרי פ' מדיגן: "פתרון האין-מדינה". מעולה.
נושאים קשורים: הסיכסוך הערבי-ישראלי ודיפלומטיה, ירדן, מצרים, פלשתינאים הרשמ/י לרשימת תפוצת דוא"ל השבועי של דניאל פייפס בעברית
