"יש משבר, ויש תוהו ובוהו", כך התבטא אבו-עלא בהודיעו על התפטרותו מהתפקיד, שיש המכנים אותו ראשות הממשלה הפלשתינית. "אנו במצב של תוהו ובוהו מוחלט", אמר גם ראש העיר ג'נין.
התוהו ובוהו, שהתפתח מאז ספטמבר 2000, אילץ את הרשות הפלשתינית להכריז על מצב חירום; והתוהו ובוהו הזה עלול גם לסמן את סופה של הרשות הפלשתינית בעצמה.
לפי סקר שנערך באפריל, על-ידי המכון הכללי למידע, שבסיסו בעזה, 94 אחוז מהפלשתינים סבורים שבשטחי הרשות יש תוהו ובוהו ואין שלטון חוק. בעוד כוחות הביטחון הפלשתיניים מתפוררים, ממלאות את מקומם קבוצות חמושות לא מזוהות, המפעילות כוח נגד האוכלוסייה חסרת הישע.
הקבוצה למעקב אחר זכויות האדם של הפלשתינים, שבסיסה בירושלים, מצאה ש"אחזקת נשק הפכה לגיטימית מבחינה חברתית בחברה הפלשתינית". בשכם למשל, הנשלטת בידי כנופיות, כמה ממקרי ההרג הם תוצאה של האשמות חסרות שחר על "שיתוף פעולה" עם ישראל. בפועל, רוב הקורבנות הם תוצאה של טעויות בזיהוי, או סתם מזל רע.
דוגמאות אפשר למצוא בשני מקרים שאירעו בפברואר השנה. אמנה אבו היילה בת ה-37 נכנסה לבית מרקחת לקנות סירופ שיעול לתינוקת שלה - ונרצחה. ואילו פיראס אכבר, בן 13, נהרג כשנקלע לתוך קרב בין כנופיות בדרכו למספרה, כדי להסתפר לכבוד יום הולדתו. כפי שהוסבר בוושינגטון פוסט: "הרשות הפלשתינית פשטה את הרגל. היא מפורקת פוליטית, נגועה בשחיתות, אינה מסוגלת לספק ביטחון לאנשיה, וגם לא למנוע פעילות טרור נגד ישראל".
חבר בפתח אמר, בעילום שם, שלהערכתו עובדי הרשות מעורבים ב-90 אחוז מפעילויות הכנופיות. בפברואר, למשל, קצין פלשתיני נהרג ו-11 נפצעו, כאשר פלגים יריבים נלחמו ביניהם במטה המשטרה בעזה. ב-16 ביולי חטפו טרוריסטים של הפתח את מפקד המשטרה בעזה, והחזיקו בו מספר שעות; אחר-כך שוטרים פלשתינים, שפוטרו, חטפו את מנהל התיאום הצבאי בדרום-הרצועה.
שליח האו"ם למזרח-התיכון, טריה לארסן, סקר את האנרכיה ברשות ואמר למועצת הביטחון, "שהתנגשויות וקרבות בין פלגים בכוחות הביטחון הפלשתיניים הפכו לדבר שכיח ברצועת עזה, בה מאבדת הרשות הפלשתינית במהירות את שליטתה מול כוח עולה של נשק, כסף ואיומים". הוא גם הגיע למסקנה המאלפת, ש"יריחו כיום היא למעשה העיר הפלשתינית היחידה שבה יש משטרה שמתפקדת".
ההתדרדרות הזו מעלה ארבע הבחנות:
- הרשות הפלשתינית הצטרפה לחלקים אחרים של המזרח-התיכון (סומליה, סודן, לבנון, עיראק, אפגניסטן), בנטייה הכללית לעבר חוסר חוק.
- ערפאת צפה ב-1994: "או שנבנה סינגפור בארצנו, או שניפול למלכודת הטרגית של המודל הסומלי". בכך הוא למעשה מודה שגלישת הרשות לאנרכיה כמו-סומלית מסמלת את כישלונו.
- באמרה האיסלאמית, "עדיפים אלף ימים של עריצות על יום אחד של אנרכיה", יש גרעין אמת, משום שהחיים ברשות הפלשתינית הפכו באמת לגיהינום.
- למרות שערפאת פתח במלחמה לפני כארבע שנים, כדי לחסל את ישראל, מה שקורה, באופן אירוני, זה שהוא לא הורס את ישראל - אלא את ממשלו שלו.
השאלה שעל הפלשתינים לשאול את עצמם כעת היא האם הם למדו את הלקחים הנכונים מניסיונם המר. העובדה שלשם שינוי הם לא מטילים את האחריות לצרותיהם על ישראל, נותנת סיבה לאופטימיות.
רשת פוקס ציינה ש"ככל שמתפשט חוסר הסדר, יותר ויותר אינטלקטואלים ופוליטיקאים פלשתינים מסתכלים מעבר לישראל, כשעיר לעזאזל הרגיל, ומודים שגם להם חלק באשמה". הרדיו הלאומי הציבורי מצטט פלשתיני, האומר שהרשות הפלשתינית בצרות "משום אנשים רבים נהרגים או נחטפים או נשדדים. . . כולנו מאשימים את הממשלה על שלא עשתה דבר". סקר של המכון הכללי למידע בעזה מצא, שרק 29 אחוז מהפלשתינים סבורים שישראל אחראית לחוסר היכולת של הרשות להשליט חוק וסדר.
זוהי התחלה טובה. אך כדי להיחלץ ממצבם הקשה על הפלשתינים להכיר בקיומה של מדינת ישראל היהודית. כל עוד הם נמנעים מהכרה זו, הדגם הסומלי היה ונותר הגורל שלהם.
