מוכר לכולם המאבק היהודי-מוסלמי על הזכות לשלוט בירושלים, עם השקר הפלסטיני לפיו לירושלים אין קשר ליהדות, לצד ההפרכה הפרו-ישראלית שירושלים אינה מוזכרת בקוראן. גם אם הוא ציבורי פחות, מתנהל קרב סוער נוסף. לא על הזכות לשלוט בירושלים (בערבית: אל-קודס), אלא על הסמכות על הר הבית (בערבית: אל-חרם אש-שריף) ועל הטיילת הקדושה המכילה את כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא. חמש קבוצות מוסלמיות, בעיקר, עוסקות במאבק מורכב זה: הרשות הפלסטינית, הממלכה הירדנית ההאשמית, ממלכת סעודיה, הרפובליקה של טורקיה וממלכת מרוקו. לכל אחת מהן נקודות חוזק ויעדים מובחנים אותם אפרט כעת.
השליטה בהר הבית נמצאת במקום מרכזי מאוד בין משימות הרשות הפלסטינית. ייתכן שחסרים לה משאבים כלכליים וצבאיים של מדינה, אך היא מפעילה שני מנופי לחץ ייחודיים ועוצמתיים: ניהול שוטף (הודות לישראל) ותמיכה בין-לאומית רחבה, בתביעתה לשלוט במזרח ירושלים. הרשות שומרת בקנאות על מנופי הלחץ הללו על ידי הפחדת ישראל מזעם מוסלמי ואנטי ציונות שמאלנית. כך נוצר מצב שהשליט האפקטיבי על הר הבית, הוא הסטטוס קוו שמנטרל כל שינוי.
בממלכת ירדן, עמאן נהנית מזכויות רשמיות רבות אך עם השפעה זעירה בשטח. אמנת השלום של ירדן-ישראל מ-1994 קובעת כי "ישראל מכבדת את התפקיד המיוחד הנוכחי" של ירדן ב"מקומות הקדושים המוסלמים בירושלים", והיא מעניקה "עדיפות גבוהה לתפקיד ההיסטורי הירדני במקדשים אלה". מלומד אחד תרגם זאת בטעות לאפוטרופסות כביכול, "עם חובותיה הנלוות לשמור, להגן ולהסדיר את הגישה למקדשים".
ואכן, ישראל משתפת פעולה עם מלכים ירדניים ידידותיים־יחסית בכדי להסתיר את חוסר האונים שלהם. הסיבה לכך היא שאותו "תפקיד מיוחד" הוא, כלשונו של נדב שרגאי, "העוגן המרכזי המחזק את שלטון המלוכה, ומעניק לו לגיטימציה לנוכח גורמים קיצוניים אסלאמיים בירדן. נוכחות מוחלשת על ההר, חוששת ירדן, תערער בהכרח גם את היציבות בממלכה עד לכדי איום קיומי".
הקבוצה השלישית שעוסקת במאבק על השליטה בהר הבית היא כאמור, ערב הסעודית. לסעודים אין השפעה ממשית אך הם שואפים לכוח כלשהו כדי לשפר את מעמדם הבין-לאומי. ג'ון ג'נקינס, לשעבר שגריר בריטניה בריאד, מסביר מדוע: "איראן תמיד קראה תיגר על הלגיטימיות של האפוטרופסות שלהם על מכה ומדינה. אם היו מוסיפים מקדש שלישי לרשימה שלהם, זה יכול לשפר את טענותיהם להיות מנהיגים מוחלטים [דתיים] של העולם האסלאמי". הישראלים יכלו להעביר לריאד כוח כזה, להמתיק בו־זמנית הסכם שלום ובכך להפחית את השליטה הפלסטינית.
לטורקיה, כידוע, נגיעה היסטורית בהר הבית, שהרי האימפריה העות'מאנית שלטה בירושלים במשך 400 שנים, במאות ה-20-16, ולאחר מכן איבדה פתאום את העניין בה. רג'פ טאיפ ארדואן חידש לאחרונה את הטענות לזכותו על המקומות הקדושים בעיר, והגיע לשיא באוקטובר 2020 כשהצהיר כי: "העיר הזו, שנאלצנו להשאיר בבכי במהלך מלחמת העולם הראשונה... היא העיר שלנו, עיר משלנו". אנקרה תמכה במילותיו אלה בעשרות מיליוני דולרים מתוך מטרה לקדם את המורשת הטורקית של ירושלים, למנף את הטענות של טורקיה על הר הבית ולאתגר את הריבונות הישראלית. כבני ברית של חמאס, הטורקים לא משתפים פעולה עם המדינה היהודית, שמצידה רוצה להגביל את טורקיה.
במרוקו, היות יו"ר ועדת אל-קודס חבר בארגון השיתוף האסלאמי (Organization of Islamic Cooperation's Al-Quds Committee), ואירוח המטה של הוועדה מאז נוסדה בשנת 1975, מקנה למלכיה השפעה מסוימת על הר הבית על אף המרחק הגיאוגרפי. לוועדה יש גם ארגון-בת, סוכנות באט-מאל אל-קודס (Bayt Mal Al Quds), המממנת אינטרסים אסלאמיים בירושלים באמצעות תרומת שטיחי תפילה, בניית בתים, עזרה בשיפוצים וכו'.
באופן סמלי, נאצר בוריטה, שר החוץ של מרוקו, התפלל בהר הבית במרץ 2018 כדי לשלוח "מסר חזק של תמיכה בעניין הפלסטיני". ככלל, מלכי מרוקו מתארחים בהר הבית יחד עם המלכים הסעודים, במטרה לדחוק את המלכים הירדנים. ככל הנראה לזכייה ברצון טוב ישראלי היה תפקיד בהחלטה של רבאט בדצמבר 2020 לנרמל את היחסים עם המדינה היהודית.
מנגד לחמש הקבוצות האלו ניצבת מדינת ישראל. אמנם חלק מהשחקנים שניצבים מולה נמצאים עם המדינה ביחסים עוינים (הרש"פ, טורקיה וחמאס), אך רובם מוכנים לעבוד איתה (ירדן, ערב הסעודית, מרוקו). עד כה, מנהיגי ישראל לא ניחנו בדמיון שיאפשר לנצל עובדה זו עם ההשפעה הפסיכולוגית הגדולה שלה, כדי לסייע בהשגת ניצחון ישראל.
הנה רעיון לדוגמה: עידוד שליטי האמירויות להצטרף לשלושת המלכים האחרים כדי לערער את הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית. רעיון נוסף הוא החייאת יוזמתו של אהוד אולמרט להקמת ועדה המפקחת על קדושות האסלאם בירושלים. אך בינתיים המצב נותר ללא שינוי, והכדור נמצא במגרש של ישראל.
