אירועי השבועות האחרונים בדרום מצביעים על כך שהגענו לרגע בו צריך לחשוב מחדש על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. בעוד הערבים ברחבי המזרח־התיכון עסוקים בנושאים אחרים כמו המרוץ האיראני לגרעין, מלחמות האזרחים בלוב, תימן וסוריה, התוקפנות הטורקית והבצורת, הרגשות האנטי־ציוניים הישנים איבדו מעוקצם.
מנגד, ישראל המשגשגת והחזקה איבדה תקווה ב"תהליך השלום" עם כשלונם של הסכמי אוסלו; הנשיא בבית הלבן נהנה לרסק את תקדימי העבר, נטייה שעובדת לטובת ישראל; והשמאל העולמי הולך ונוטה לאנטישמיות, כאשר המקרה של ג'רמי קורבין ומפלגת הלייבור הבריטית מדגים את הצורך הנוסף בפעולה ישראלית דחופה – לפני שמישהו כדוגמת קורבין יעלה לשלטון, ויהפוך את המערכה הדיפלומטית להרבה יותר מסובכת עבור ישראל.
ההנחה המקובלת אומרת שהסכסוך הישראלי־ערבי יסתיים רק כאשר דרישות הפלסטינים יענו בצורה מספקת שתאפשר להם לקבל את קיומה של ישראל. זו הפרדיגמה ששלטה ללא עוררין מאז נחתמו הסכמי אוסלו בשנת 1993.
אך 25 השנים שחלפו מאז הבהירו כי גם הרוב המוחלט של הפלסטינים (אני מעריך אותו ב־80 אחוז על סמך נתונים וסקרים מהמאה האחרונה) לא מחפש דו־קיום בשלום עם ישראל, אלא את החיסול המוחלט של "הישות הציונית". עם עמדות כאלו של שני הצדדים, אין זה פלא שכל סיבובי המשא ומתן כשלו לבסוף.
לכן אני מציע גישה שונה לחלוטין לפתרון הסכסוך, גישה שהיא בעצם חזרה לתורת ההרתעה והניצחון של האסטרטג הציוני החשוב ביותר, זאב ז'בוטינסקי. ישראל לא צריכה לנסות לרצות את אויביה, אלא להכריע אותם. בניגוד למה שניתן היה לחשוב, גם הפלסטינים זקוקים לניצחון ישראלי כדי להתקדם ממצבם הנוכחי, בו הם מדשדשים בקיצוניות ואלימות, ולהפוך לעם מצליח.
הבנת המצב הנוכחי מצריכה דילוג קצר לעבר, לסיומה של מלחמת העולם הראשונה ועלייתו של חאג' אמין אל־חוסייני, המנהיג הפלסטיני המודרני הראשון. חוסייני היה זה שיזם את מדיניות הסירוב – הסירוב המוחלט לקבל קיום של נוכחות יהודית כלשהי בארץ ישראל – שנותרה היעד הפלסטיני העיקרי מאז.
ההבדלים הפוליטיים בין הפלגים הפלסטינים בסוגיה זו הם טקטיים בלבד: הרשות הפלסטינית חותרת לחיסול ישראל באמצעות משא ומתן והשגת ויתורים, ואילו חמאס נותר עקבי בעמדתו של דחיה מוחלטת והשגתה באמצעים צבאיים.
במשך תקופה בת 75 שנים, מ־1918 עד ל־1993, היישוב היהודי שהפך בהמשך למדינת ישראל, הגיב לסירוב הערבי במדיניות הרתעה – הנאת האויב מתוקפנות על ידי האיום בנקמה כואבת.
מדיניות ההרתעה זו, גם אם יושמה לאורך השנים באופן לא לגמרי מושלם, בכל זאת סייעה לישראל להפוך מטרף קל בשנת 1948 למעצמה צבאית בשנת 1993. ישראל הפכה למדינה דמוקרטית מצליחה, חזקה ועשירה, ועדיין עמדות שני הצדדים נותרו דומות בבסיסן. מדינאים ורעיונות, הסכמים ומלחמות באו והלכו, אך מדיניות הסירוב הפלסטינית נותרה בעינה.
בשנת 1993, מתוסכלים מטבעה האיטי והפאסיבי של ההרתעה, החליטו הישראלים לבחור בפתרון מהיר יותר לסכסוך. במסגרת הסכמי אוסלו הבטיח כל צד לזה שמנגד את הדבר שהוא רצה יותר מכל: הכרה וביטחון עבור ישראל; אוטונומיה וכבוד עצמי לפלסטינים.
אך בלהיטותה לסיים את הסכסוך ביצעה ישראל שלוש טעויות קשות. הראשונה הייתה להעניק ליאסר ערפאת, מנהיג של ארגון דיקטטורי ורצחני, שוויון בתנאים המדיניים מול יצחק רבין, ראש ממשלה של מדינה דמוקרטית וריבונית. השגיאה השנייה הייתה האמונה בהצהרת ערפאת על כך שיסכים להכיר בישראל, כאשר למעשה הוא ויורשיו עדיין שואפים לחסל אותה, שאיפה שרק התחזקה לאחר שקיבלו את השליטה ביהודה, שומרון ועזה. הטעות השלישית הייתה ביצוע ויתורים תחת האשליה שמלחמות מסתיימות מתוך רצון טוב, כאשר במציאות, כל ויתור ונסיגה רק סימנו חולשה ישראלית והגבירו את העוינות הפלסטינית.
הטעויות האלו הפכו באופן טרגי את "תהליך השלום" לתהליך בלתי נגמר של מלחמה.
תפסידו, זה בשבילכם
אז איך נחלצים מהמבוי הסתום הזה בן רבע המאה? ההיסטוריה מראה לנו שמלחמות מגיעות לקיצן לא באמצעות משא ומתן אלא דרך תבוסה וניצחון. לפי ההיסטוריון הצבאי ויקטור דיוויס הנסון, "סכסוכים התמשכו לאורך ההיסטוריה כאשר האויב לא הובס לחלוטין ולא נכפו עליו הרצונות המדיניים של הצד המנצח". הכוונה בתבוסה היא ויתור על שאיפות המלחמה. ניצחון משמעו – הטלת הרצון שלך על האויב בהצלחה.
זוהי אמת פשוטה ואוניברסלית אותה גם הפלסטינים מבינים היטב. כך למשל, ביולי 2017 הכריז הפת"ח כי "הקמפיין עבור ירושלים החל בהצלחה ולא יפסק עד לניצחון ושחרור המקומות הקדושים מהכיבוש הישראלי".
והפלסטינים לא לבד. הוגים ולוחמים מכל התקופות הסכימו על כך שניצחון הוא מטרת המלחמה. קחו לדוגמה את האסטרטג הצבאי הסיני הקדום סון טסו, אשר כתב: "במלחמה יהיה אפוא עיקר מבוקשך הניצחון". הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור ציין כי "כניסה למלחמה ללא הרצון לנצח בה היא שגיאה פטאלית". מושג הניצחון אם כן היה במשך עידנים מטרה אנושית אינטואיטיבית, עד שהיטשטש מעט בתקופה המודרנית.
לכן, על מנת לזכות בהכרה פלסטינית, ישראל חייבת לחזור למדיניות ההרתעה הוותיקה, ולהעניש את האויב בחומרה בכל פעם שהוא תוקף. לדוגמה: כאשר נורות רקטות מעזה לעבר שטח ישראל, יש לקצץ בהקצבות המים, המזון והחשמל שמעניקה ישראל לרצועה.
זוהי הרתעה. מדובר ביותר מאשר טקטיקה נחושה מול האויב, בה אחזו רוב ממשלות ישראל. משמעות ההרתעה היא פיתוח מדיניות עקבית שתשבור את סרבנות הפלסטינים, ותעודד אותם להכיר בישראל.
כדי לעשות זאת יש למחוץ את השאיפות הפלסטיניות להשתלט על שטחי הארץ, וכמו כן להפסיק לחלוטין את הדמוניזציה ליהודים שנעשית ברשות הפלסטינית. בנוסף, כדי לייסד יחסים נורמליים עם ישראל, הפלסטינים יצטרכו להכיר בקשר היהודי לירושלים ולעצור לחלוטין את פעילות הטרור והמלחמה, כמו גם את הפעילות המדינית נגד ישראל במוסדות להשכלה גבוהה ובארגונים הבינלאומיים.
זה יהיה תהליך ארוך וקשה. הוא ידרוש מהפלסטינים לסבול מטעמם המריר של תבוסה וייאוש. למרבה הצער, במלחמה אין קיצורי דרך.
תבוסה פלסטינית תהיה טובה עבור ישראל, אך אפילו טובה עוד יותר עבור הפלסטינים עצמם, שיוכלו סוף סוף להשתחרר מהרטוריקה המהפכנית ומפנטזיות על רצח עם. האנשים המשכילים והמוכשרים מקרבם יוכלו לשפר את חייהם על ידי בנייה של כלכלה, חברה ותרבות נורמלית ככל העמים. תחשבו על זה כגרסה מוקטנת של גרמניה בשנת 1945.
לכל הצדדים ברור ש"התהליך המדיני" במצבו הנוכחי לא מוביל לשום מקום. לכן סוגיות כמו מעמדה של ירושלים, קביעת גבולות וחלוקת משאבים, יוכלו להיפתר בהצלחה רק לאחר שהפלסטינים יפסידו. "פתרון שתי המדינות" המגוחך, שמשמעותו כיום היא לבקש מישראל שתחזק במודע את אויביה הנצחיים, ישמע הגיוני יותר רק אחרי תבוסה פלסטינית.
המשקיפים מבחוץ על הסכסוך עומדים בפני בחירה קשה: או לאמץ את המטרה הפלסטינית (בין אם המרומזת של הרש"פ או הגלויה של חמאס) לחיסול ישראל, או לתמוך בניצחון ישראל וקבלתה על ידי שכנותיה.
עצם קיומה של ברירה כזו אומר למעשה כי אין ברירה: המטרה הראשונה היא תוקפנית וברברית, ואילו השנייה הגנתית ומתורבתת. אין אף אדם הגון שהיה מאמץ ביודעין את המטרה הפלסטינית להשמדת מדינה פורחת. למרבה השמחה, רוב ממשלות המערב אישרו שהן עומדות לצד ישראל בבחירה הזו, גם אם הן לא מסכימות איתה על הדרך בה יושג הניצחון.
מעצמות המערב צריכות לתמוך בישראל הנוהגת באופן חוקי ומוסרי ונוקטת בצעדים המעשיים הנחוצים כדי להבטיח ניצחון. הן צריכות לדחות את התביעות הפלסטיניות בירושלים ולהעביר את השגרירויות שלהן לעיר, לעמוד לצד צה"ל כאשר הוא מעניש את הברבריות הפלסטינית, ולהצטרף לארצות הברית בהוקעת הפארסה של "הפליטים".
***
לפני כשנה החל פורום המזרח התיכון שבראשו אני עומד לקדם את רעיון הניצחון הישראלי באמצעות בתי הנבחרים בישראל ובארצות הברית. השדולות שהוקמו בכנסת ובקונגרס כוללות חברים מכל קצות הקשת הפוליטית המסכימים על כך שמשא ומתן אינו אפקטיבי כל עוד הפלסטינים לא מכירים בקיום ישראל. לכן, הדרך היחידה להתקדם היא באמצעות ההכרה בניצחון ישראלי. מטרתנו היא לשכנע בכך מנהיגים נוספים במערב.
גם המתנגדים לרעיון הניצחון מכירים בהשפעתו. כאשר כתב על שגרירת ארצות הברית באו"ם ניקי היילי, ציין הפרשן הפלסטיני דאוד קוטאב כי "נראה שהיא חוזרת על אותם רעיונות פרו־ישראליים כמו של דניאל פייפס". ה'גרדיאן' הבריטי ואחרים טענו שדונלד טראמפ העביר את השגרירות האמריקנית לירושלים תחת השפעה של פרויקט הניצחון הישראלי.
פורום המזרח התיכון מחפש מתנדבים שיעזרו להפיץ את הבשורה, במיוחד בישראל. אם אתם מעוניינים לסייע, כתבו לנו ב־IsraelVictory@MEForum.org.
