התגובות לניצחונו המאוד לא-סימטרי של החמאס על הפת"ח בבחירות ברש"פ בשבוע שעבר מתחלקות לשלושה. יש, כמו ארגון אייפא"ק, שהגיבו בתדהמה, מודאגים מההתרברבות הגלויה של חמאס כי מטרתם היא חיסולה של ישראל. הללו סבורים שבכך הגיע תהליך השלום לקיצו.
אחרים, כגון נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר, החזיקו את עצמם חזק ובניגוד לכל הגיון הביעו תקותם שבעקבות גריפת 74 מתוך 132 המושבים במועצה המחוקקת על ידי חמאס – לעומת ה-45 להם זכה פת"ח – הארגון יאולף ויתגלה כשותף שלום עם ישראל.
קבוצה שלישית, הכוללת כתב ה'בוסטון גלוב' ג'ף ג'קובי, ידעה לקבוע שהצלחת החמאס היתה "מעל כל ספק התוצאה הטובה ביותר" מאחר והיא מאפשרת "מבחן-מציאות בלתי משתמע לשתי פנים באשר למהותו של החברה הפלשתינאית".
ולדעתי? נצחון החמאס מותיר אותי אדיש בכל הקשור לסכסוך הערבי-ישראלי.
מעט מאוד מפריד בין האנטי-ציונות של חמאס לבין זו של פת"ח – מלבד העובדה שמחבלי החמאס מדברים באופן כן בהשוואה למחבלי הפת"ח הנוהגים לטשטש. גם בטקטיקה הינם חופפים: פת"ח מכחיש את קיומה של ישראל, וחמאס נושא ונותן עם ישראלים. ביחסם לישראל סגנונות ודגשים שונים מבדילים ביניהם יותר מאשר מהות.
אני מתעב את החמאס ובעבר קראתי לחיסולו. עם זאת הנני מכיר בכך שיתכן כי בחירות אלו תבאנה סוף סוף להכרה בצד הישראלי באנטי-ציונות העמוקה והפושֹה בציבוריות הפלשתינאית. חמאס ופת"ח זכו יחדיו בכל המושבים במועצה המחוקקת מלבד 13. קבוצה שמאלנית, החזית העממית לשחרור פלשתין, זכתה בשלושה מושבים; שלוש מפלגות שמאלניות – 'אל בדיל' ('הרשימה האלטרנטיבית'), רשימת 'פלשתין העצמאית' ורשימת 'הדרך השלישית' – זכו, כל אחת, לשני מושבים; וארבעה מועמדים עצמאיים זכו למושב אחד. למעט כמה דמויות שוליות, איפוא, המועצה המחוקקת מאוחדת בסירובה להכיר בזכותה של ישראל להתקיים. או, לפי ביטויו המחודד של דוד הורוביץ, הפלשתינאים הם "העם הטרוריסטי הראשון".
שלטונו המרושע של יאסר ערפאת ומרעיו – שגנבו, חרשו מזימות, מעלו והתנהגו בדורסנות כלפי נתיניהם – במשך למעלה מעשור תרם את חלקו לתוצאת הבחירות. לעומת זאת, לחמאס יצא מוניטין בשל שירותו לקהילה, יושרו היחסי וצניעותו. מנקודת מבט חיובית, הצלחת החמאס מעידה על כך שהפלשתינאים שוקלים שיקולים נוספים מלבד חיסולה של ישראל. מנקודת מבט שלילית, הם פשוט מעדיפים מחבלים ישרים למחבלים שאינם כאלה.
לדברי סטיבן פלאוט מאוניברסיטת חיפה, נצחונו הברור של החמאס הינו "הדבר היחיד בעל סיכוי כלשהו לגרום לישראלים לפקוח את עיניהם ולהתעורר". יתכן שעלייתו תגרום להתפכחות גם אצל אחרים; האם ממשלת ספרד, הנוטה לעיורון בדרך כלל, תשים לב לקריאה שהתפרסמה לאחרונה באתר אינטרנט בבעלות החמאס להשבת העיר סביל לשלטון המוסלמים?
יתכן. אך להערכתי אין מקום לתקוות שעליית החמאס תביא להתפכחות של ממש. קהיליית 'תהליך השלום' לא תוותר על המשא ומתן הנחשק כל כך רק בשל עלייתו של ארגון טוטליטרי-רצחני. כפי שקרה פעם אחר פעם מאז 1993 היא תתעלם מן המפלה ותדרוש וויתורים נוספים מישראל.
לדעתי יש לצפות למהדורה מחודשת של הלחצים שהופעלו על ערפאת בשנים 1982-88 לנטוש את דרך הטרור. ואולם, הפרשן הנוקב רוברט סאטלוף מהמוסד למדיניות במזרח התיכון בוואשינגטון מטיל ספק אם אכן החמאס יידרש אפילו לשחזר את וויתורי ערפאת.
אני גם צופה שלמרות הצהרותיו הנועזות על כך שהוא לא ישתנה, החמאס ייענה לדרישות המילוליות לפחות למראית עין. ככל שהלחץ הכלכלי והדיפלומטי יגבר, מנהיגיו יעדיפו לנקוט בדפוס הפעולה של ערפאת: פיזור רמזים בלתי-ברורים, והעברת מסר אחד באנגלית ומסר שונה בערבית. יתכן שאף יכריזו על 'נטישת הטרור', כפי שעשה ערפאת, ואולי גם יעמידו פנים כמי שמשנים את אמנת החמאס הרוויה בתכנים מ'הפרוטוקולים של זקני ציון'.
למען האמת, 'תקופת הקריצות והרמיזות' כפי שכינה זאת יוסי קליין הלוי כבר החלה. החמאס הנמיך את מינון הטרור כנגד ישראל בתקופת ה'תהדייה' ('רגיעה') בשנת 2005. כמו כן הוא מיתן את אמירותיו בשבועות האחרונים: לדוגמה, הארגון הציע הפסקת אש עם ישראל ל-15 שנים. העמדת הפנים כבר קוצרת הצלחות: הנשיא לשעבר ביל קלינטון, המשמש תכופות כסמן עתידני, כבר הספיק להפציר בממשל בוש לשקול בחיוב מגעים עם החמאס.
אני צופה שמשא ומתן בין הפלשתינאים לישראלים יניב שוב את יבולו המזהיר של רצון טוב, הרמוניה והשקט – אך הפעם מול ישראל יתייצב אויב נחוש וערמומי הרבה יותר מערפאת המושחת או מחמוד עבאס האומלל.
