מבצע עמוד ענן הצית שוב בדעת הקהל העולמית את הוויכוח אם ישראל היא מדינת פשע ללא זכות קיום, ובוודאי ללא זכות לפרוס כוח צבאי, או אם היא דמוקרטיה ליברלית מודרנית עם חוקים שמצדיקים הגנה על אזרחים חפים מפשע. את הוויכוח הזה מניעה מוסריות. לכל בר דעת ברור שלישראלים יש 100 אחוז הצדקה להגנה על עצמם מפני התקפות בלתי מרוסנות.השאלה הקשה יותר היא כיצד למנוע עימותים נוספים בין חמאס לישראל.
ממשלות ישראל נושאות באחריות מלאה ליצירת המשבר, ובעיקר מדובר על שני ויתורים חד-צדדיים מוטעים ב-2005: אריאל שרון נבחר לראשות הממשלה ב-2003, בין השאר, משום שלעג ליריבו שקרא לנסיגה חד-צדדית של כל התושבים והחיילים מעזה. אלא שבאופן בלתי מוסבר הוא אימץ אותה מדיניות ויישם אותה באוגוסט 2005. כיניתי זאת אז "אחת הטעויות הגרועות שנעשו אי פעם על ידי דמוקרטיה".
הוויתור השני נוגע לציר פילדלפי: בלחץ אמריקני, בייחוד על ידי מזכירת המדינה קונדוליסה רייס, חתם שרון על הסכם פילדלפי בספטמבר 2005, שהסיג את הכוחות הישראליים מאותו ציר, שהוא פרוזדור באורך 14 ק"מ וברוחב 100 מטרים בין עזה למצרים. הארגון האומלל EUBAM Rafah (כוח המשימה של האיחוד האירופי לסיוע בגבולות מעבר רפיח) תפס את מקומם.
אלא שבניגוד להבטחת המצרים בהסכם השלום עם ישראל למנוע "מעשים או איומים של תוקפנות, עוינות או אלימות", הם התירו הברחה מאסיבית של אמצעי לחימה לעזה דרך מנהרות. אלוף פיקוד דרום לשעבר, דורון אלמוג, אמר כבר ב-2004 כי "להברחות יש מימד אסטרטגי", מכיוון שמעורבות בהן כמויות מספיקות של נשק ואמצעים כדי "להפוך את עזה לכן שיגור של התקפות מעמיקות והולכות בלב ישראל".
אלמוג החשיב את המדיניות הזו כ"הימור מסוכן" מצד משטר מובארק וכ"סכנה אסטרטגית עמוקה", שעלולה "לסכן את הסכם השלום בין ישראל למצרים ולאיים על יציבות האזור". הוא ייחס את היחס המצרי המתירני לשילוב של השקפות אנטי-ציוניות בקרב פקידים ומוכנות לתת ביטוי לרגשות האנטי-ציוניים של הציבור.
שרון חתם על הסכם פילדלפי בשחצנות, בניגוד לדעת מערכת הביטחון. הסרת שכבת הגנה ישראלית זו גררה באופן צפוי "גדילה אקספוננציאלית" במאגרי הנשק של עזה, שהגיעה לשיא בטילי הפאג'ר 5 ששוגרו לתל אביב החודש.
* * *
כדי לאפשר באופן אפקטיבי לצה"ל למנוע מאמצעי לחימה להגיע לעזה, טען ב-2009 דוד אשל מאתר defense-update.com שעל צה"ל לקחת את השליטה בחזרה על ציר פילדלפי ולהרחיב אותו לקו הגנה סטרילי לחלוטין של כקילומטר, גם אם הדבר כרוך בהזזת 50 אלף מתושבי עזה. באופן מעניין, אחמד קורי מהרשות הפלשתינית עודד באופן חשאי ביצוע צעדים דומים ב-2008.
אלמוג הולך רחוק אף יותר: בשל המעורבות העמוקה של איראן בעזה, הוא קורא להפיכת ציר פילדלפי לשטח "מחוץ לתחום" על ידי הרחבתו לרצועה של כעשרה ק"מ. באופן אידיאלי, הוא כותב לי, כוחות ההנדסה של הצבא האמריקני יבנו מכשול נוגד הברחות והצבא האמריקני ימשיך לשמש משטרת הגבולות. האפשרות השנייה הטובה ביותר היא שהישראלים יעשו זאת בעצמם (הסכם קהיר, שעדיין נשמר ממאי 1994, קובע "אזור מתקנים צבאיים" בשליטה מלאה של ישראל - למעשה, ציר פילדלפי - שמספק לירושלים את הבסיס החוקי לקחת בחזרה שליטה על הגבול הקריטי).
בניגוד לכך, מיכאל הרצוג, לשעבר בכיר במשרד הביטחון, אמר לי שמכיוון שמאוחר מדי שישראל תוכל לקחת בחזרה שליטה על ציר פילדלפי, הלחץ הבינלאומי על מצרים לעצור את הזרמת הנשק לעזה הוא הפתרון. כמו כן השגריר לשעבר דורי גולד מגבה הסדרים משותפים של ארה"ב וישראל למניעת התחמשות נוספת.
אני מפקפק באפשרות למעורבות אמריקנית אפקטיבית, בין שצבאית ובין שדיפלומטית; רק לישראלים יש תמריץ להפסיק לחלוטין את העברות הנשק. ממשלות המערב צריכות לאותת לחמאס שהן יעודדו את ירושלים להגיב למתקפת הטילים הבאה בלקיחת שליטה ובהרחבה של ציר פילדלפי, ובכך יימנעו תוקפנות, טרגדיה הומניטרית ומשבר פוליטי נוספים.
