לאחרונה, בסקר של אלף מאזרחי מצרים מעל גיל 18, 92% כינו את ישראל 'מדינת אויב'. לעומת זאת, רק 2% ראו בישראל "מדינה ידידותית למצרים".
רגשות עוינים אלה באים לידי ביטוי בהרבה צורות, לרבות שיר פופולרי בשם "אני שונא את ישראל", קריקטורות אנטי-שמיות נוטפי שינאה, תיאוריות קונספירציה ביזאריות, והתקפות טרור נגד ישראלים המבקרים במצרים. 'קיפאייה', הארגון לדמוקרטיה המוביל במצרים, פתח לאחרונה ביוזמה לאסוף מליון חתימות עבור עצומה התובעת את ביטול הסכם השלום בין מצרים וישראל שנחתם במרס 1979.
זאות ועוד – הממשל המצרי נוהג לאפשר הברחות נשק, בכמויות אדירות, לעזה. נשק זה מופנה כנגד ערי ספר ישראליות. יובל שטייניץ, ח"כ ישראלי המתמחה ביחסי ישראל-מצרים, מעריך כי 90% מחומרי הנפץ של אש"ף וחמאס מוברחים דרך מצרים.
למרות שלמצרים אין לכאורה אויבים, המדינה הענייה הזאת משקיעה הון עתק בהעצמתה הצבאית. על פי מחקר של שירות המחקר של הקונגרס, בשנים 2001-2004 מצרים רכשה נשק בשווי 6.5 מיליארד דולר ממדינות זרות – יותר מכל מדינה אחרת במזרח התיכון. לשם השוואה, ישראל רכשה נשק בשווי 4.4 מיליארד דולר בתקופה המקבילה, וערב הסעודית 3.8 מיליארד.
מצרים היא רוכשת הנשק השלישית בגודלה בעולם המתפתח, ומפגרת רק אחרי סין והודו הענקיות. צבאה הסדיר הוא העשירי בגודלו בעולם, הרבה יותר מפי שתיים מצבאה של ישראל.
עובדות מכוערות אלו של עוינות קיימות למרות הסכם השלום עם ישראל – הסכם שבזמנו תואר על ידי נשיא מצרים אנוואר אל-סאדאת וראש ממשלת ישראל מנחם בגין כ"נקודת-מפנה היסטורית". נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר קיווה שבכך תיפתח תקופה חדשה שבה "האלימות לא תשלוט עוד במזרח התיכון". גם אני הייתי שותף להתלהבות זו.
ואולם – כיום, במבט לאחור, ניתן לראות שההסכם גרם לנזק ממשי בלפחות שני תחומים. ראשית, ההסכם איפשר גישה לנשקיה האמריקנית וסיפק מימון אמריקני לרכישת נשק חדיש. כתוצאה מכך, לראשונה בעימות הערבי-ישראלי, יתכן שכח ערבי מזויין הגיע לשוויון עם ישראל.
שנית, ההסכם הוליד אנטי-ציונות. בשנות ה-1970 גרתי במצרים במשך שלוש שנים לפני נסיעתו הדרמטית של סאדאת לירושלים בסוף 1977. אני זוכר את רמת ההתעניינות הנמוכה בישראל באותם הימים. ישראל תמיד היתה בחדשות, אבל בשיחות סלון כמעט שלא הוזכרה. היה נדמה שלמצרים נח להשאיר ענין זה לממשל. רק לאחר ההסכם – שנתפס בעיני מצרים רבים כבגידה – החליטו ליטול חלק בנושא. התוצאה היתה יצירתה של השקפת עולם אנטי-ציונית יותר אישית, עמוקה ומרה.
מגמה זאת הופיעה שוב בירדן – האוכלוסיה החריפה את יחסה לישראל בעקבות הסכם השלום בשנת 1994. ההסכמים עם הפלאשתינאים ב-1993, ואפילו ההסכם עם לבנון ב-1983 שלא יצא אל הפועל, הביאו לתגובות דומות, אם כי במידה פחותה. בכל ארבעת המקרים הנ"ל, הסכמים דיפלומטיים עודדו את העוינות לישראל.
מגיני "תהליך השלום" משיבים שעם כל העוינות של המצרים ומלאי הנשק העומד לרשותם, ההסכם מחזיק מעמד; קהיר לא פתחה במלחמה נגד ישראל מאז 1979. השלום היה אמנם קר, אבל היה שלום.
תגובתי: אם חוסר לחימה פעילה נחשב שלום, אזי שורר שלום בין ישראל לסוריה מזה כמה עשורים, למרות מצב המלחמה הרשמי. לדמשק אין אמנם הסכם עם ירושלים, אבל גם אין לה נשק אמירקני מודרני. האם חתימה מתיישנת על פיסת נייר יכולה לעמוד מול טנקי האייברהמס, מטוסי ה- 16-F ומסוקי האפצ'י של המצרים?
לדעתי, בהחלט לא. היום ברור כי כמה וכמה הנחות חסרות-יסוד ומשאלות לב הביאו רבים להאמין בדיפלומטיה ערבית-ישראלית:
- הסכמי שלום חתומים בידי מנהיגים ערביים שמעולם לא נבחרו יעודדו את הרחוב הערבי לזנוח את שאיפתו לחסל את ישראל.
- הסכמים אלה יהיו קבועים וקיימים – לא יתכחשו להם, ובודאי לא יבקשו להערים על הצד השני.
- למדינות ערביות נוספות לא תהיה ברירה אלא לחתום על הסכמי שלום בעקבות ההסכמים הקודמים.
- ניתן לסיים מצב מלחמה באמצעות הסכם, במקום שצד אחד יתייאש.
הגיע הזמן להכיר בעובדה שהסכם השלום בין ישראל למצרים – שרבים אוהבים לתאר אותו כהישג הגדול והמפואר של הדיפלומטיה הערבית-ישראלית – הינו כשלון צורב, ולהפיק את הלקחים לקראת העתיד.
_______________________________________________________
עדכון – 21 בנובמבר 2006: כמה פרטים לגבי הסקר שלא הוזכרו מפאת חוסר מקום: הסקר הטלפוני נערך בין ה-31 באוגוסט ל-3 בספטמבר על ידי המרכז לתמיכה ומידע של הקבינט המצרי.
עדכון – 29 בנובמבר 2006: הסכם השלום בין מצרים לישראל היה פיסגת נשיאותו של ג'ימי קרטר; ברור, איפוא, שהדבר נוגע לו מאוד כאדם שאמור להבין היטב את המזרח התיכון. נקודה זו רלונטית עוד יותר כיום כשקרטר מקדם את מכירות ספרו החדש על העימות הערבי-ישראלי, 'פלאשתין, שלום ולא אפרטהייד'. ואגב, ב-1985 כתבתי מאמר ביקורת על ספרו הראשון בנושא 'דמו של אברהם' בכתב העת 'קומנטרי'.
עדכון – 4 בדצמבר 2006: לסיכום החששות של ישראל ביחס למצרים, כדאי לקרוא את סיכומו של יובל שטייניץ מהיום "לא השלום שקיוינו לו", בו הוא סוקר את ההיבטים הדיפלומטיים, טרוריסטיים, צבאיים ופולטיים של הבעיה.