כיצד להעביר את עזה לידי המצרים

"הקשב לי היטב", הנחה הנשיא המצרי חוסני מובארך את מראיינו ב-30 בינואר, "עזה אינה חלק ממצרים, והיא לעולם לא תהיה... אני שומע דיבורים על הצעה להפוך את הרצועה לשלוחה של חצי האי סיני, ולהטיל את האחריות עליה למצרים", אך מובארך מבטל זאת "כחלום בלבד".

אך המצב רחוק מלהיות חלום, זאת מציאות שמתהווה מאז 23 בינואר, כאשר פעילי החמאס פרצו חלקים גדולים מן החומה המפרידה בין עזה למצרים. צעד בלתי צפוי זה הבהיר לעולם כי אמברגו מצרי, לא פחות מישראלי, מונע מתושבי עזה מלצאת משטחה או לסחור עם העולם החיצוני.

בהתחשב בכך שהעזתים הוכיחו את אי-יכלתם לקיים שלטון עצמאי אחראי והמצרים איפשרו בהרשאה שבשתיקה את הברחות הנשק מאז שנת 2000, יש לגרום לכך שמובארך יקבל אחריות לרצועת עזה. כפי ששטענתי בטורי בשבוע שעבר, "וושינגטון ובירות אחרות צריכות להצהיר על כשלון ניסוי השלטון העצמי בעזה וללחוץ על חוסני מובארך ממצרים לסייע".

חמס משתף פעולה באופן חלקי: אחד ממנהיגיו, איסמעיל הנייה, מקווה כי העזתים יוכלו "לנוע לקראת התנתקות כלכלית מהכיבוש הישראלי," בעוד אחר אחמד יוסוף, דורש שהגבול העזתי-מצרי יפתח למסחר ומצרים תשמש כ"מפלט" לעולם החיצון. כפי שהחמאס מבטיח, כי הסגירה מחדש של הגבול על ידי מצרים ב-3 בפברואר לא תחזיר את מחוגי השעון, האחים המוסלמים המצריים, בני ברית של חמאס, דורשים כי הגבול לעזה יפתח. האם מסוגל מובארך להתעלם מדרישות אלו הפופולריות בין המצרים? בפועל עזה כבר כופה עצמה על מצרים הסרבנית.

ישראלים מסויימים מבקשים לסייע בכך. סגן שר הביטחון הישראלי, מתן וילנאי, למשל טוען שעל קהיר לנהל את הפעילות הכלכלית בעזה. "כאשר עזה פתוחה לכיוון השני אנו איננו אחראים לה. אנו רוצים להתנתק ממנה. אנו רוצים להפסיק לספק להם חשמל, מים ותרופות." פסיקת בית המשפט העליון הישראלי מה-30 בינואר קובעת שהממשלה רשאית להפחית מאספקת הדלק והחשמל לעזה ומאפשרת את הניתוק.

כיצד להשיג את העברתה של עזה?

רוברט סאטלוף, ממכון ושינגטון למדיניות המזרח התיכון מציע שירושלים תכריז על שלושה צעדים: "תאריך מסויים לניתוק שירותי המים, החשמל והנגישות המסחרית שישראל מספקת, כניסה חופשית לתחליפים לשירותים אלו דרך מצרים, והזמנה של תמיכה בינלאומית למימוש חיבורה של עזה לרשת החשמל המצרית".

גיורא איילנד, לשעבר יועץ במועצה לבטחון לאומי של ישראל, ממליץ גם הוא לנתק את עזה מאיחוד המכסים שלה עם ישראל והגדה המערבית.

צעדים ישראליים אלו יכופפו את ידי המצרים. כמובן, המצרים עם עזרה מהפתח ואפילו מהחמאס, ינסו להקים מחדש את הגבול ולהטיל את משא האחריות שוב על כתפי ישראל. אך בסוף, הסולידריות הערבית דורשת כי ה"אחים" המצרים יחליפו את מקומם של האויבים הישראליים. ברגע שירושלים תחתוך את האספקה, לקהיר לא תהיה ברירה אלא לספקם. התלות הכלכלית תערב יותר את מצרים, דבר שיש לו השלכות נוספות:

• החייאת הרעיון הישן של פתרון הסכסוך הערבי-ישראלי דרך חלוקה משולשת בין מצרים, ישראל וירדן.

• מתן הרשות לחמאס לההיות בקשר עם אירגון האב שלו, האחים המוסלמים. אכן, כוחות הביטחון המצרים כבר אסרו לפחות 12 חברי חמאס חמושים במצרים ועזתים אחרים עם חגורות נפץ. שליטה על אלימות איסלמיסטית מחוץ לעזה תהפוך להיות עדיפות מצרית – מובראך התמודד עם האיסלמיסטים במשך כל 27 שנות נשיאותו והוא מסוגל להתמודד עם האתגר החדש בדרכים שישראל איננה מסוגלת להם.

• הגבלת החופש של החמאס והג'יאד האיסלמי לתקוף את ישראל. המצרים רוצים בהמשך נפילת הרקטות בשדרות, אך קהיר יודעת כי המשך התוקפנות מזמין פעולות תגמול ישראליות ואפשרות למלחמה בהיקף מלא.

על מנת למנוע מהעזתים ליצור בעיות במצרים או להתקיף את ישראל נדרשת פעילות שיטור אינטנסיבית בשיטחם. משמעות הדבר היא לרופף את המגבלות המחמירות על פריסת כוחות מצריים ליד גבול ישראל בנספח להסכם השלום הישראלי-מצרי. למרבה המזל, כוחות הביטחון המצריים בעזה צריכים רק חימוש קל והכוח הרב-לאומי בחצי האי סיני יכול להוסיף את משימת הפיקוח הזאת למטלותיו.

בקצרה, ניתן להטיל את עזה על מצרים בבטחון שהמצרים חייבים לקבלה וחייבים לסכל התקפות של העזתים על ישראל. אולם, התחלת "תהליך שלום" זה, ידרוש דמיון ואנרגיה שאינם מאפיינים את ישראל ומדינות המערב.