האם מותר לי, אזרח אמריקני המתגורר בארה"ב, לחוות את דעתי ברבים על קבלת החלטות בישראל?
לאחרונה, במאמרי סמיר קונטאר: מי יצחק אחרון? (ג'רוסאלם פוסט, 21 ביולי), מתחתי ביקורת על הממשלה הישראלית בקשר לעיסקת חילופי השבויים עם חיזבאללה. בתגובה, המומחה הנחשב בתחום הלוחמה נגד טרור מאוניברסיטת תל אביב, יורם שווייצר, פקפק אם ראוי שאני אחווה את דעותיי בנידון. בתגובתו לא עיסקה גרועה כל כך (24 ביולי) הוא הסביר לקוראי הג'רוסאלם פסט מדוע "התוכן והסגנון" של הניתוח שלי היו "מתנשאים ומלעיבים, מאחר שאינם לוקחים בחשבון שלממשלה ולציבור הזכות להחליט עבור עצמם... ולשאת במחיר". הוא גם האשים אותי בכך שאני מחווה את דעתי על ענינים ישראליים מ"מקום מקלטו הבטוח אלפי מיילים מכאן".
שווייצר אינו מפרט אמנם את ההגיון העומד מאחורי התרעומת שלו, אך הנימה מוכרת. הטיעון הוא בערך כך: מי שאינו חי בישראל, אינו משלם את מיסיה, אינו מסכן את עצמו ברחובותיה, וילדיו אינם משרתים בצבאה אינו רשאי לבקר את קבלת ההחלטות של ישראל. זוהי עמדתם, פחות או יותר, של המועצה האמריקנית לעניני הציבור של ישראל (AIPAC) ומוסדות יהודיים חשובים נוספים.
אני מכבד את העמדה בלי לקבל את מרותה. בתור פרשן לעניני חוץ בארה"ב, וכמי ששירת במשרד ההגנה ובמשרד החוץ וכחבר במוסד האמריקני לשלום, עיסוקי העיקרי הוא להגיב ולחוות דעה על מה שממשלות זרות עושות. ככותב טור קבוע אני משמיע את דעותיי ברבים מזה קרוב לעשור. בדיקה חפוזה של פעילותי תגלה שנהגתי להשמיע ביקורת כלפי ממשלות רבות, לרבות אלו של בריטניה, קנדה, דנמרק, צרפת, גרמניה, איראן, נפאל, סעודיה, קוריאה הדרומית, סוריה ותורכיה.
כמובן שאין לי ילדים המשרתים בצבאות של המדינות הנ"ל, אבל אני אכן מנתח את ההתפתחויות באותן מדינות כדי להנחות את החשיבה של קוראיי. ראוי לציין שלא נתבקשתי מעולם על ידי אדם כלשהו ממדינות אלו להימנע מלהשמיע את דעותיי בנוגע לעניניהם הפנימיים. ושווייצר בעצמו משיא עצות לאחרים; ביולי 2005, למשל, הוא ייעץ למנהיגים מוסלמיים באירופה להיות "יותר נחרצים בדחייתם את הכוחות של האיסלאם הרדיקלי". זו דרכם של מומחים עצמאיים.
ובכן, אני ושווייצר יכולים להעיר את הערותינו על התפתחויות בעולם, אבל כשמדובר בישראל מוחי אמור להתרוקן ממחשבה, לשוני צריכה להידבק לחיכי והמקלדת שלי חייבת להשתתק? ממש לא.
במישור מעמיק יותר, אינני מקבל את התיזה של 'מידע מיוחס' – הטענה שאיזור המגורים של האדם, וכך גילו, הרקע האתני שלו, התארים האקדמיים, הנסיון או כל תכונה אחרת מאשרים את נכונות דעותיו. הספר של קריסטופר סרף וויקטור ס' נאבאסקי שיצא לאור לאחרונה, הלואי ולא אמרתי זאת: המומחים מדברים – וטועים בגדול!, חושף בהומור ומפריך את היוהרה הזאת. העובדה שאדם חי במדינה כלשהי אינה בהכרח עושה אותו חכם יותר בכל הנוגע לה.
בזמן פיסגת קאמפ דייויד השנייה בשנת 2000, כאשר אהוד ברק עמד בראש ממשלת ישראל ואני חלקתי על דרכו, קרה לא אחת שהביקורת שלי זכתה לתגובה זועמת בסגנון: "ברק הוא החייל המעוטר ביותר בהיסטוריה של ישראל – ומי אתה?" אבל היום קיימת הסכמה רחבה בין המומחים שהתוצאות של פיסגת קאמפ דייויד השנייה היו הרסניות מבחינתה של ישראל והביאו להתפרצות האלימה מצד הפלשתינאים כעבור חודשיים.
טועה מי שדוחה מידע, רעיונות או ניתוח על סמך הנתונים של הדובר. חשיבה נכונה וחשובה יכולה להגיע מכיוונים שונים ומגוונים – אפילו ממרחק של אלפי מיילים.
ברוח זו, הרי לכם שתי הערות על גישתו של שווייצר לפרשת סמיר אל-קונטאר. שווייצר טוען ש"ההימנעות מלעשות מאמצים עליונים להציל אזרח או חייל שנפל לידי האויב תנפץ אחד מעקרונות היסוד של החברה בישראל". אני מסכים שהצלת חיילים או גופותיהם היא מועילה מן הבחינה המבצעית ונכבדה וראויה מן הבחינה המוסרית, אבל גם ל"מאמצים עליונים" יש גבול. אסור לממשלה למסור אזרחים חיים לידיהם של טרוריסטים, למשל, תמורת גופותיהם של חיילים. במובן זה, ממשלת אולמרט הרחיקה לכת בשבוע שעבר באופן קיצוני.
נקודה נוספת: שווייצר טוען ש"מחיר העיסקה האחרונה עם חיזבאללה היה זול באופן יחסי. הטענה ששחרורו של קונטאר העניק נצחון מוראלי כלשהו לחיזבאללה מוטלת בספק". אם מחיר העיסקה הזאת נחשב לזול, אני נחרד מלדמיין לעצמי כיצד היתה נראית עיסקה בעלת תג מחיר גבוה. ולנוכח העובדה ששובו של קונטאר ללבנון גרם לממשל לשבות ולצאת מגדרה בחגיגת האירוע, הטענה שאין בעיסקה משום נצחון לחיזבאללה אינה אלה עיוורון מרצון.
____________________________________________________________________
עדכון מ-28 ביולי 2008: בנוסף לתגובות המתפרסמות באתר כאן, אני ממליץ על כמאה התגובות שהתפרסמו באתר של הג'רוסאלם פוסט. התגובות הן בהחלט תומכות בדעתי – הרבה יותר ממה שצפיתי.
עדכון מ-3 באוגוסט 2008: שוייצר ביקר אותי שוב, ופירסמתי תגובה "A Final Reply to Yoram Schweitzer".
