מדינת ישראל חייתה את שישים השנים האחרונות באינטנסיביות רבה יותר מכל מדינה אחרת.
נקודות השיא שלה – החייאתה ב-1948 של מדינה שנעלמה אלפיים שנה קודם לכן, הנצחון הצבאי המוחץ ביותר בהיסטוריה ב-1967 והמבצע המדהים באנטבה בשנת 1976 לשחרר בני ערובה – היו נצחונות של רצון ורוח המעניקים השראה לעולם המתורבת. נקודות השפל שלה היו השפלות שהביאה על עצמה: הנסיגה החד-צדדית מלבנון ופינויו של קבר יוסף, שניהם ב-2000; הנסיגה מעזה ב-2005; התבוסה בידי החיזבאללה ב-2006; ועיסקת השבויים-תמורת-גופות עם החיזבאללה בשבוע שעבר.
המתבונן מן החוץ יכול רק לתמוה על הניגוד. כיצד האחראים לנצחונות כה מפעימים יכולים להביא על עצמם שוב ושוב השפלות כאלה, וזאת, כך נדמה, כשאינם ערים כלל למשמעויות של מעשיהם?
רמז אחד ניתן למצוא בתאריכים. נקודות השיא אירעו בשלושת העשורים הראשונים למדינה, ונקודות השפל אירעו מאז שנת 2000. חל שינוי שורשי. מדינה דלת-אמצעים אך עשירה בחשיבה איסטרטגית הומרה במשהו מהופך לחלוטין. רבי-המרגלים המבריקים, הגאונים הצבאיים והמדינאים בעלי שיעור הקומה של פעם עברו ככל הנראה להייטק; את המדינה זנחו בידיהם של ננסים מושחתים, קצרי ראות וחסרי תבונה.
שכן, אם לא כך, כיצד ניתן להסביר את ישיבת הקבינט ב-29 ביוני, כאשר 22 מתוך 25 שרים הצביעו בעד שחרורם של חמישה טרוריסטים ערביים חיים, ובכללם סמיר אל-קונטאר, בן ה-45, פסיכופאת והאסיר הידוע לשמצה ביותר בבתי הכלא של ישראל, ועוד 200 גופות? בתמורה קיבלה ישראל את גופותיהם של שני חיילים ישראליים שנרצחו בידי חיזבאללה. אפילו הוושינגטון פוסט התפלאה על החלטה.
ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט נימק את תמיכתו בעיסקה בכך ש"היא תשים קץ לפרשה כואבת זו" – רמז לכך שגופותיהם של החללים תוחזרנה ודרישת המשפחות של בני הערובה לסגירה תבוא על סיפוקה. שתי המטרות הינן נכבדות וראויות כשלעצמן; השאלה היא המחיר. סדר עדיפויות מעוות זה מעיד כיצד מדינה שהיתה פעם בעלת עוצמה איסטרטגית ירדה פלאים והפכה מדינה בה הרגש עומד בראש סולם הערכים, חברה חסרת כיוון המאפשרת לאגואיזם האנוכי ביותר לגבור על תכלית הקיום וכורח השרידות. הישראלים, שכבר מאסו הן בהרתעה והן בפיוס, הינם אובדי דרך.
אך גרועה מהחלטת הקבינט גופה הינה העובדה שלא נשמעו ביטויי זעם כלשהם נגד ההחלטה, לא מצד מפלגת האופוזיציה, הליכוד, ולא מצד שום מוסד ציבורי מוביל אחר בישראל – הכל (למעט כמה קולות יוצאי דופן הרואיים לציון) מילאו פיהם מים. שתיקה זו משקפת את התוצאות של סקר שנערך בידי מרכז תמי שטיינמץ המלמדות שהציבור בישראל תומך בעיסקה ביחס של 2 ל-1. סיכומו של דבר: הבעיה פשתה הרבה מעבר לפקידות הבכירה והינה למעשה נחלת הציבור כולו.
לעומת זאת, החגיגות המבישות לכבוד רוצח התינוקות קונטאר שהתקבל בלבנון כגיבור לאומי, וכמו כן על ידי הרשות הפלשתינאית שכינתה אותו "לוחם הרואי", יחד עם העובדה שממשלת לבנון השביתה את כל פעילותה כדי לחגוג את שובו – כל אלה מעידים בבירור כמה עמוקה העוינות הלבנונית לישראל ואת חוסר מוסריותה, עובדות הצריכות להדאיג כל מי שהנפש הערבית נוגעת לו.
לעיסקה צדדים שליליים רבים. היא מעודדת טרוריסטים ערביים לחטוף עוד חיילים ישראליים, ואז להרוג אותם. היא מחזקת את מעמדו של החיזבאללה בלבנון ומעניקה לחיזבאללה לגיטימיות בינלאומית. היא גורמת לחמאס להעז יותר, והופכת את האפשרות לעיסקה לשחרור החטוף הישראלי שבידיו בעייתית יותר. ולבסוף, בעוד אירוע זה נראה זניח ביחס לסוגיית הגרעין האירני, קיים קשר בין שני הדברים.
כותרות בעיתונות העולמית כגון "ישראל מתאבלת, חיזבאללה צוהל" רק מאשרות את התחושה הרווחת, אם כי המוטעית, במזרח התיכון לפיה ישראל היא ישות עשויה "קורי עכביש" הניתנת לחיסול. אפשר שעיסקה זו תעניק לממשל האפוקליפטי בלאו הכי באיראן סיבה נוספת לנופף בכלי נשקה. חמור מכך, כפי שסטיבן פלאוט מציין, על ידי השוואת "רבי-מרצחים של ילדים יהודיים לחיילים קרביים", עיסקת החליפין מצדיקה למעשה את "ההשמדה ההמונית של יהודים בשם נחיתות הגזע היהודי".
לאלה הדואגים לבטחונה ושלומה של מדינת ישראל, אני מבקש להציע שתי נחמות. ראשית, ישראל נותרה מדינה חזקה, שיכולה להרשות לעצמה טעויות; על פי הערכה אחת שפורסמה ישראל מסוגלת לשרוד חילופי מהלומות גרעיניות עם איראן בעוד שאיראן לא תמשיך להתקיים.
שנית, יתכן שלפרשת קונטאר יהיה סוף טוב ומפתיע. אישיות בכירה בממשל הישראלי אמרה לדוד בדיין שכעת שקונטאר יצא את כותלי בית הכלא, אין ישראל מחוייבת יותר לבטחונו. עם הגיעו לאדמת לבנון, הוא הפך "מטרה לחיסול. ישראל תשיג אותו והוא יחוסל... החשבון ייסגר". אישיות בכירה אחרת הוסיפה כי "לא נכול לתת לאדם הזה לחשוב שהוא לא יבוא על ענשו בשל רציחתה של ילדה בת ארבע".
מי יצחק אחרון, חיזבאללה או ישראל?
____________________________________________________________________
עדכון מ-22 ביולי 2008: שלמה אבינרי ואני איננו מסכימים לרוב. אך היום הוא פירסם מאמר בהארץ, "מדינה, לא משפחות" התואם מאוד את דבריי על ישראל כ"מדינה בה הרגש עומד בראש סולם הערכים, חברה חסרת כיוון המאפשרת לאגואיזם האנוכי ביותר לגבור על תכלית הקיום וכורח השרידות".
אדם שהתבונן מבחוץ בקלחת הרגשית והתקשורתית שסבבה את החזרת גופותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר, עשוי היה להגיע למסקנה שישראל מנוהלת לא על ידי ממשלתה, אלא על ידי משפחות הדואגות לגורל יקיריהן. מכיוון שסוגיית גלעד שליט עדיין לא באה על פתרונה, רצוי להחזיר את שפיות הדעת לדיון הציבורי ולא לחזור על טעויות.
החזרת שליט אינה אתגר אסטרטגי ראשון במעלה הניצב בפני ישראל. לישראל יש מחויבות ברורה להחזרתו - אבל יש לה מחויבות גבוהה יותר להבטיח את שלומם של אזרחיה מפני ירי טילים ומרגמות, שכן מירי זה ומהטרור שהוא משליט על אזור שלם סובלים רבבות אזרחים, שהמדינה חייבת בהגנתם.
שליטת חמאס בעזה - ולא החטיפה, שהיא אחת מתוצאותיה - היא האתגר האסטרטגי העומד בפני ישראל. אין תשובה פשוטה לאתגר הזה, שמרכיביו הם נוכחותו של גורם קיצוני, המחויב להשמדת ישראל, כמטחווי קשת מריכוזי אוכלוסייה ישראליים; הירי הבלתי פוסק אל יישובים ישראליים; והיותו של חמאס קשור לאיראן ולאיומיה.
לתקשורת - ובייחוד לתקשורת האלקטרונית - יש נטייה ברורה לפרסונליזציה של המציאות ולהצגת סיפור סוחט דמעות. עניינים עקרוניים וממשיים מושכים פחות תשומת לב מעוד ראיון עם בני המשפחה או עם תומכיהם: הידרדרות הדיון בסוגיה אסטרטגית קשה לרמה המזכירה טלנובלה מדאיגה ומקוממת. הרי ברור שפריטה חוזרת ונשנית על מיתרי המצוקה של המשפחה רק מעצימה את חמאס: כל הופעה של מישהו מבני המשפחה בטלוויזיה - ואין זה חשוב מה הוא אומר - היא ניצחון נוסף לטקטיקת הסחיטה הברוטלית של חמאס. כדאי שבני המשפחה עצמם ישקלו זאת..
בטקטיקה הנוכחית נכשלה הממשלה. עובדה, שליט לא חזר. הממשלה, החוששת מדעת הקהל ומתגובת המשפחה ותומכיה, מנהלת מו"מ פחות או יותר לפי כללים המוכתבים על ידי חמאס. התמודדותה של ישראל עם האתגר האסטרטגי של חמאס חורגת מסוגיית גורלו האישי של שליט. את האמת הזאת חייבת הממשלה לומר באומץ לב לציבור - וגם למשפחה, עם כל הכאב. הרי המדינה שולחת חיילים לקרב מתוך מודעות לסיכון הנשקף לחייהם. חיוני להבין כי המדיניות מנוהלת על ידי המדינה, לא על ידי המשפחות.
עדכון מ-28 ביולי 2008: מאמרי הנ"ל הביא את יורם שוייצר לבקר אותי במאמר שהתפרסם בג'רוסלם פוסט ב-24 ביולי. אני מגיב לדבריו היום בג'רוסלם פוסט, במאמר נוסף: "May an American Comment on Israel?".
עדכון מ-3 באוגוסט 2008: שוייצר ביקר אותי שוב, ופירסמתי תגובה "A Final Reply to Yoram Schweitzer".
