תרגום לעברית: דוד בר-חיים
במשך ההיסטוריה הקצרה שלה, ישראל נקטה כלפי אויביה בשתי דוקטרינות השונות זו מזו בתכלית.
מ-1948 ועד 1993 בערך, היא הרתיעה את אויביה לבל יתקפו אותה על ידי איום בתגובה כואבת.
לדוקטרינה זו שם ידוע: מדיניות הרתעתית.
מדיניות זו פעלה היטב, ובגללה זכתה ישראל בהכרה הלכה למעשה מצד אויביה במשך למעלה מ-45 שנה. אך היו גם חסרונות: הרתעה היא פועלת לאט, יקרה וסבילה. היא היתה גם קשוחה ולא-פופולארית מבחינת העולם.
בסביבות 1993, הישראלים עייפו ממדיניות זו; הם ביקשו לעבור למדיניות שנראתה מהירה יותר, זולה יותר, פעילה יותר, נעימה יותר וגם מקובלת יותר מבחינת העולם. במקום לאיים על האויב, מדיניות חדשה זו מושתתת על שלושה עקרונות כמעט קבועים, בין שמפלגת העבודה בשלטון ובין שהליכוד שולט.
ראשית, היא מעניקה לערבים את אשר לדעת ישראל יכולים הערבים לטעון לו בצדק. ברוח זו הלבנונים קיבלו פינוי מוחלט של כוחות ישראל משטחם; הפלשתינאים כבר זכו לאוטונומיה וכעת הם מצפים למדינה; והסורים, לו רק יאמרו 'הן', הרי שכל רמת הגולן תוחזר לשליטתם.
שנית, על אף שפורמאלית ישראל דורשת ממי שנושא ונותן עמה לחתום על הסכמים, למעשה אין היא דורשת שיעמדו בהם. ישראל לא נקטה בשום צעד של ממש לאכוף את איסור ההסתה הג'יהאדית, הסגרתם של טרוריסטים או צמצום כלי הנשק שבידי הפלשתינאים.
שלישית, חייב להיות איתות שלא תותר תוקפנות כלפי ישראל.
הגיון פתלתול אך ממולח עומד בסיס מדיניות זו: מילוי נדיב – שלא לומר חד-סטרי – אחר רצונותיהם של הערבים, יחד עם התעלמות מכל מעשה פרובוקטיבי ואמירה תוקפנית, אמורים להוביל לצמיחה כלכלית ואווירה ידידותית יותר; וכך ליצור השקפה פחות רדיקאלית ויותר מיושבת; וכך להביא לידי יחסים משופרים עם ישראל.
הדוקטרינה הישנה היתה ידועה בשם 'הרתעה'; האם לחדשה יש שם?
אכן יש; קוראים לה 'התרפסות'.
כדי שתיאור זה לא יישמע בלתי-הוגן, נביא כאן הגדרה אוביקטיבית למונח זה כפי היה מקובל עד אמצע שנות ה-1930 מתוך ספר בר-הסמכא האינציקלופדיה של יחסי חוץ של ארה"ב. עד אז, אנו למדים, "מונח זה שימש בעיקר לתאר מצב בו וויתורים מושכלים למדינות הרואות את עצמן כנפגעות, אשר לטיעוניהן מידה מסויימת של צדק, יצליחו לפתור בעיות ולקדם שלום ורצון טוב. המעצמה המתרפסת פעלה מתוך עמדה של כח ולא מתוך חולשה או פחד, אלא מתוך תחושה של מדינאות, וכן מתוך תובנה שוויתורים מוגבלים לא יסכנו את האינטרסים הלאומיים החיוניים."
נשמע מוכר? הדוקטרינה מתארת את ישראל במדוייק: תחושת הכח, העברת נכסים חד-צדדית וראיית הוויתורים כבלתי-חיוניים.
אבל חכה; יש עוד. האינציקלופדיה ממשיכה לתאר מה שקרה בשנות ה-1930. מנהיגי בריטניה וצרפת שמצאו את עצמם עומדים מול משטרים תוקפניים בגרמניה, איטליה ויפן, ואשר פעלו מתוך הזכרון הטרי והאמתני של מלחמת העולם הראשונה, "ביקשו להוריד את רמת המתחים על ידי מדיניות חדשה של התרפסות פייסנית שכללה התעלמות מהפרות בוטות של הסכמי השלום". גם הגדרה זו מטיבה לתאר את ישראל.
ולא זו אף זו: הוויתורים מצד בריטניה וצרפת "תמיד הובילו לדרישות נוספות, רמת מתחים גבוהה יותר, ואיומי מלחמה". ישראל בהחלט מכירה את הדברים – זיכרו את איומיו מקפיאי הדם של חיזבאללה בשבועות האחרונים שזכו להדים מצד חמאס.
גם חלק מפרטי האירועים של שנות ה-1930 דומים במידה רבה. הנה שלושה: ראש ממלשת בריטניה ראמזי מקדונלד הכריז שאת הבטחון יש להשיג "לא בדרכים צבאיות אלא בדרכים מוסריות". אבי תהליך אוסלו, שמעון פרס, לא היה יכול לבטא זאת טוב יותר.
ראש ממשלת בריטניה שכיהן מאוחר יותר, נביל צ'מברלין, אשר בחר לראות בדרישת היטלר לחלק מצ'כולסובקיה "דרישתו האחרונה של הפיהרר", הסכים להתשטלתותו על השטח בעל הערך. הדבר מזכיר מאוד את מדיניות ישראל כלפי סוריה והגולן.
לדברי ההיסטוריון הנודע דונלד קגן, צ'מברלין ביקש "לזכות ברצונה הטוב ובהתנהגות נאותה מצד גרמניה באמצעות תמריצים כלכליים". תיאור הולם בהחלט את מדיניות ישראל כלפי הפלשתינאים.
ומה בקשר לעתיד? לפי האינציקלופדיה הנ"ל: "כשלונות חוזרים ונשנים רק חיזקו את המגמה אצל המתרפסים שהחליטו להגביר את מאמציהם כדי להבטיח הצלחה; כך מדיניות שנולדה מתוך רצונות ומטרות נעלים התדרדרה לאינטריגות ותככים, ובסופו של דבר לכניעה משפילה".
ישראל, למזלה הטוב, רחוקה מכניעה משפילה, ויכולה, בכל רגע נתון, לשפר את גורלה על ידי נטישת הדוקטרינה חסרת-הסיכוי של התרפסות פייסנית ומעבר לדוקטרינה הישנה והטובה, הרתעה. אמת הדבר שזו האחרונה איטית, קשוחה ובלתי-פופולארית. אבל היא עובדת היטב.
