לפייס את איראן?

אחרי היטלר, נדמה היה שמדיניות הפיוס כלפי רודנים – מדיניות שווינסטון צ'רצ'יל השווה לאדם המאכיל תנין מתוך תקוה שהתנין ישאיר אותו לסוף – לא תזכה שוב לתמיכה כלשהי. אך האמת היא שמדיניות זו קצרה כמה הצלחות, והיא מהווה פיתוי של ממש כיום בשאלת ההתנהלות מול הרפובליקה האיסלאמית של איראן.

אקדמאיים מזה זמן רב פקפקו בהשמצה השטחית של הפיוס. עוד בשנת 1961, א' ג' פ' טיילור מאוקספורד הצדיק את מאמציו של נוויל צ'יימברליין, וקריסטופר ליין מאוניברסיטת טקסס A&M טוען היום שצ'מברליין "עשה את הטוב ביותר שהיה יכול במסגרת התנאים והעובדות שבה נאלץ לפעול". לטעמו של דניאל טרייסמן, מומחה למדעי המדינה ב-UCLA, הנטייה הרווחת נגד מדיניות הפיוס "מוגזמת מאוד", בעוד עמיתו ראלף ב' א' דימוציו מואניברסיטת פלורידה רואה בה תפיסה "פשטנית".

הניתוח הרציני ביותר של הגישה הרואה את הפיוס בעין יפה נעשה בידי פול מ' קנדי, היסטוריון בריטי המלמד באוניברסיטת ייל. למדיניות הפיוס, אליבא דקנדי, היסטוריה ארוכה ומכובדת. במאמרו מ-1976, "מסורת הפיוס במדיניות החוץ של בריטניה, 1865-1939", קנדי הגדיר את הפיוס כשיטה ליישוב סכסוכים "על ידי הודאה בצדקת תלונות היריב ונסיון לפייסו באמצעות משא ומתן הגיוני ופשרה", ובדרך זו להימנע מזוועות המלחמה. זוהי גישה אופטימית, מודה קנדי; היא מבוססת על ההנחה שבני אדם פועלים מתוך שיקול דעת ושאיפה לשלום.

מאז כהונת וויליאם גלדסטון כראש ממשלה ועד לאובדן הלגיטימיות שלו בסוף שנות ה-1930, 'הפיוס' היה, לדברי קנדי, "מונח הגון ומכובד לחלוטין", ואף "שיטה דיפלומטית בעלת אופי בריטי מובהק" שתאמה את אופיה ונסיבותיה של בריטניה. על פי קנדי, מדיניות הפיוס התבססה על ארבע עמודי תווך קבועים פחות או יותר, וכולם תואמים מאוד את מצבה של ארה"ב כיום:

• מוסרי: בעקבות השפעתה של התנועה האוונגליסטית שסחפה את אנגליה בתחילת המאה ה-19, נוצר דחף ממשי במדיניות החוץ של בריטניה ליישב סכסוכים בצורה צודקת וללא אלימות.

• כלכלי: בתור הסוחרת הגדולה ביותר בשוק הבינלאומי, היה זה אינטרס מובהק של בריטניה להימנע מכל דבר שעלול לשבש את הסחר העולמי, דבר שהיה פוגע בה קשות יותר משאר מדינות העולם.

• איסטרטגי: האימפריה חובקת העולם של בריטניה היתה גדולה מכפי מידותיה (מה שהביא את ג'וסף צ'מברליין לכנות אותה "ענק תשוש"); על כן היא היתה חייבת לבחור את מלמחותיה בקפידה, ולנקוט בשיטת הפשרה כדרך מקובלת ומורגלת לפתור בעיות.

• פנימי: הרחבת זכות ההצבעה הפכה את דעת הקהל לגורם בעל משקל גובר והולך בתהליך קבלת החלטות, והציבור לא היה להוט אחר מלחמות, בודאי לא מלחמות העולות הון רב.

כתוצאה מכך, במשך יותר משבעה עשורים, וכמעט ללא סטיות, לונדון נקטה במדיניות חוץ שהיתה "פרגמטית, פייסנית ושקולה". מקבלי החלטות גילו, פעם אחר פעם, כי "יישוב סכסוכים בדרכי שלום היטיב עם בריטניה הרבה יותר מהיזקקות למלחמה". תפיסת הפיוס השפיעה על מדיניות בריטניה בייחוד כלפי ארה"ב (ביחס לשאלות כגון תעלת פנמה, הגבולות של אלסקה, אמריקה הלטינית כתחום השפעה של ארה"ב), וכן כלפי גרמניה תחת שלטונו של הקיסר ווילהם השני (רעיון "החופשה הימית", ויתורים בקשר למושבות, איפוק ביחסים עם צרפת).

קנדי רואה את מדיניות הפיוס בעין יפה; לדעתו היא שירתה את מדיניות החוץ של המדינה החזקה בתבל במשך עשרות שנים, ו"מגלמת רבות מן התכונות הנאות של המסורת הפוליטית הבריטית". לא מדובר אמנם בהצלחה מסחררת, אך מדיניות הפיוס איפשרה ללונדון לתמרן מול השפעתם הגוברת והולכת של יריביה הבלתי אידיאולוגיים כגון ארה"ב וגרמניה הקיסרית, מדינות שבדרך כלל ניתן היה לסמוך עליהן שתקבלנה את הפשרה המוצעת בלי לשבור את הכלים. בדרך זו הפיוס האט את שקיעתה של בריטניה.

אך בעולם שלאחר המהפכה הבולשביקית בשנת 1917, כל הנסיונות לפייס אויבים בעלי מניעים אידיאולוגיים נכשלו – היטלר בשנות ה-1930, ברז'נייב בשנות ה-1970, ערפאת וקים ג'ונג-איל בשנות ה-1990, וכיום, חמייני ואחמדינג'אד. אידיאולוגים אלו, מתוך מדיניות מחושבת של כחש, מנצלים ויתורים ומציעים בתמורה ויתורים שאין להם כל כוונה לממש. מאחר ששאיפתם היא הגמוניה עולמית, אין שום דרך לרצותם. ויתורים לשכמותם הם באמת בבחינת להאכיל את התנין.

למרות שמדיניות הפיוס אינה מתפקדת בימינו, היא ממשיכה לתפוס מקום של כבוד בחשיבה המערבית המודרנית; היא צפה ועולה בכל פעם שמדינות דמוקרטיות ניצבות בפני אויבים אידיאולוגיים ותוקפניים. ביחס לאיראן, למשל, ג'ורג' בוש אמנם הוקיע באומץ "את הנחמה השקרית של הפיוס שלאורך היסטוריה איכזבה שוב ושוב", אך העורך של המידל איסט קוורטלי, מייקל רובין, מבחין בצדק על פי העובדות של המדיניות האמריקנית שאין מנוס מלהסיק ש"כיום בוש מפייס את איראן".

לסיכום: למדיניות הפיוס היסטוריה של כמאה וחמישים שנה, היא זכתה להצלחה מסויימת, והינה חיה וקיימת גם היום. אך כאשר ניצבים מול אויבים אידיאולוגיים חובה לעמוד בפני פיתויה, פן יעלימו עין מן הלקחים הטרגיים של שנות ה-1930, ה-1970, וה-1990, והלקחים יישכחו. וישונו.