כאשר דווייט א' אייזנהאור חנך את המרכז האיסלאמי בוושינגטון די.סי. ביוני 1957, נאומו בן 500 המילים שפע רצון טוב ("הציביליזציה מכירה טובה לעולם האיסלאמי על שזה העניק לה כלים והישגים מן החשובים באמתחתה"), אפילו כשהנשיא האמריקני החליק בלשונו בצורה מביכה (למוסלמים בארה"ב, כך קבע, הזכות ל"כנסיה" שלהם). בלטה העובדה שבדבריו לא היתה ולו מילה אחת בענייני מדיניות.
כעבור בדיוק חמישים שנה, בעומדו ללא נעליים, ג'ורג' וו' בוש חנך בשבוע שעבר את המרכז בשנית. גם הוא שיבח, בנאומו בן ה1600 מילים, את התרבות האיסלאמית של ימי הביניים ("אנו באים להביע את הערכתנו לאמונה שהעשירה את הציביליזציה במשך מאות שנים"), אך הוא ידע להבחין בין מסגד לכנסיה – ועל סדר יומו עמד יותר מאשר חנופה.
המרתק ביותר, בוודאי, היתה קביעתו כי "השקעתי את לב כהונתי כנשיא בלסייע למוסלמים להילחם בטרור, ולדרוש את חירותם, ולמצוא את דרכיהם המיוחדות לשגשוג ולשלום". דברים אלו היוצאים מן הלב מעידים שמר בוש מבין היטב עד כמה מעשיהם של המוסלמים יקבעו את מורשתו.
אם הם ייענו לחלומו ו"ימצאו את דרכיהם המיוחדות לשגשוג ולשלום", אז נשיאותו, גם אם כעת נראית חסרת תקנה, תוכח כצודקת. כפי שקרה להרי ס' טרומן, ההסטוריונים יכירו בכך שהרחיק לראות יותר מבני זמנו. אם, לעומת זאת, המוסלמים "יישארו מאחור בהתקדמות העולמית לקראת שגשוג וחירות", ההסטוריונים, קרוב לוודאי, ישפטו את שני מונחיו באותה חומרה כפי שהציבור האמריקני עושה כיום.
מובן הדבר שגורלם של המוסלמים תלוי במידה רבה בגורלו העתידי של האיסלאם הרדיקלי, שבתורו תלוי, במידה מסוימת, באופן שבו הוא נתפס על ידי הנשיא האמריקני. במשך השנים, מר בוש הפגין בדרך כלל הבנה גוברת והולכת בנושא זה. הוא התחיל את דרכו באמירות נדושות ומתרפסות על האיסלאם כ"דת של שלום", ועוד נקט לשון זו בשנת 2006. לפני כמה שנים הוא אף התיימר להטיף למוסלמים וללמדם את המהות האמיתית של דתם, מה שהביא אותי ב2001 לכנות אותו "האימאם בוש".
ככל שהבנתו העמיקה, מר בוש החל לדבר על הכליפות, "קיצוניות איסלאמית" ו"איסלאמו-פשיזם". מה שהוא כינה בלשון נקיה ב2001, כ"מלחמה בטרור", הוא הגדיר בצורה חדה ומפורשת ב2006 כ"מלחמה נגד הפשיסטים האיסלאמיים". לכאורה היה מדובר במגמה חיובית. אולי בכל זאת וושינגטון הרשמית אכן הפנימה את האיום.
אבל ניתוחים מסוג זה עוררו התנגדות מוסלמית, וכעת, כשהוא מתקרב לשקיעתו הפוליטית, מר בוש נסוג לקרקע בטוחה יותר, בחוזרו בשבוע שעבר לניסוחים נדושים המתהלכים על קצות האצבעות ליד כל אזכור של האיסלאם. במקום זה, הוא דיבר באופן מסורבל על "המאבק הגדול נגד הקיצוניות המתנהל כעת ברחבי המזרח התיכון", ובאופן מעורפל על "קבוצה של קיצוניים המבקשים לנצל את הדת להשגת כח וכאמצעי להשתלטות".
חמור מכך, נאום זה הכריז על מינויו של שליח מיוחד מטעם ארה"ב לארגון של הועידה המוסלמית (אה"ם), מנחה שליח זה "להקשיב וללמוד" מעמיתיו המוסלמים. אבל אה"ם הוא ארגון ממומן בידי הסעודים, המקדם סדר יום וואהבי במסגרתו של או"ם למוסלמים בלבד. כפי שציין המומחה לסיכול טרור סטיב אמרסון, יוזמתו העגומה של בוש מבוססת על "בורות מוחלטת בכל הקשור לרדיקליות משולחת הרסן, לרגשות האנטי אמריקניים והפרו-טרוריסטיים, הנמצאים באופן קבוע בהצהרות מטעם אה"ם ומנהיגיו".
ברוח המעמד הפייסני, כמה מן היועצות הבכירות של הנשיא, לרבות פרנסס טאונזנד וקארן היוז, עטו חיג'אבים מאולתרים בזמן שישבו בקהל.
בקיצור, ריח חזק של "דז'ה וו מחדש" נודף מכל העניין. כפי שכתבה בעלת הטור דיאנה ווסט, "עברו כמעט שש שנים מאז ה11 בספטמבר – כמעט שש שנים אחרי שביקר במרכז האיסלאמי והכריז כי 'האיסלאם הוא שלום' – ומר בוש לא למד דבר". אך כיום יש פחות מקום לתקוה שהוא מסוגל ללמוד, להפנים ולגלות הבנה בדבר טבעו האיסלאמיסטי של האויב.
מתוך מסקנה שהוא בעצם נכשל בטיפול בנושא מרכזי זה, עלינו לצפות ליורשיו הפוטנציאליים של מר בוש, ולצפות מהם לחזור לעמדות האיתנות שהשמיע מדי פעם, שוב להעלות מושגים קשים אלו, כגון קיצוניות איסלאמית, שריעה והכליפות. מספר רפובליקנים – רודי ג'וליאני, מיט רומני, ו(עולה על כולם) פרד תומפסון – עושים בדיוק את זה. המועמדים הדמוקרטיים, למרבה הצער, מעדיפים לנצור את לשונם כמעט לגמרי בנושא זה.
כמעט שלושים שנה מאז שאיסלאמיסטים תקפו אמריקנים לראשונה, ובפרוס שלושה נסיונות לבצע פיגועי טרור בבריטניה, נאומו של הנשיא חושף כמה מבולבלת וושינגטון נשארה.
