יחסיה של אירופה, לטווח הארוך, עם המיעוט המוסלמי הגדל והולך בתוכה – הנושא הבוער ביותר על סדר יומה – יתפתחו באחת משלוש דרכים: שילוב הרמוני, גירושם של מוסלמים, או השתלטות איסלאמית. לאיזה תסריט מאלה הסיכוי המירבי להתממש?
עתידה של אירופה הינה חשובה ביותר לא רק עבור תושביה. במשך 500 שנה, מ-1450-1950, איזור זה, כ-7 אחוזים משטח כדור הארץ, נתן את הכיוון להיסטוריה של העולם; היצירתיות והאנרגיה שלה המציאו את המודרניות. יתכן שהאיזור כבר איבד את מעמד-הבכורה שלו לפני כששים שנה, ואף על פי כן חשיבות רבה נודעת לו בתחום הכלכלי, הפוליטי והאינטלקטואלי. משום כך הכיוון העתידי שלה משליך על האנושות כולה, בפרט על מדינות-הבת שלה, כגון ארה"ב, שמבחינה היסטורית תמיד ראתה בה מקור של רעיונות, אוכלוסייה וסחורות.
להלן הערכה על הסיכויים של כל אחד מן התסריטים.
I. השתלטות המוסלמים
אוריאנה פאלאצ'י המנוחה העירה שעם הזמן "אירופה הופכת יותר ויותר ארץ-חסות של האיסלאם, מושבה של האיסלאם". ההיסטוריונית בת-יאור כינתה מושבה זו בשם "ערב-אירופה". בספרו ימיה האחרונים של אירופה העומד להתפרסם בקרוב, וואלטר לאקור חוזה שאירופה, כפי שאנו מכירים אותה, לא תישאר כך. באמריקה לבד: סוף העולם כפי שהכרנו אותו, מארק שטיין מרחיק לכת יותר וטוען שחלקים גדולים של העולם המערבי "לא ישרדו את המאה ה-21, ומדינות רבות תיעלמנה למעשה תוך שני דורות, לרבות רבות ואולי רוב מדינות אירופה". שלושה גורמים – אמונה, דמוגרפיה, ותחושה של מורשת – מטים את הכף לצד הטוענים שאירופה תתאסלם.
אמונה: באירופה שוררת חילוניות קיצונית, בפרט בקרב האליטות, עד כדי כך שנוצרים מאמינים (דוגמת ג'ורג' ו. בוש) נתפסים כהזויים ובלתי-ראויים לשרת במשרות ציבוריות. ב-2005, נמנע מרוקו בוטיגליאונה, פולטיקאי איטלקי מכובד וקטולי מאמין, לכהן כמפקח האירופי של איטליה בשל דעותיו בענינים כגון הומוסקסואליות. תוצאה אחרת של חילוניות מושרשת זו היא כנסיות ריקות מאדם: על פי חוקרים שונים, מספר המוסלמים הבאים למסגדים בימי שישי בלונדון עולה על מספר הנוצרים הבאים לכנסיות בימי ראשון, למרות שבעיר מתגוררים פי שבע יותר נוצרים מלידה מאשר מוסלמים מלידה. ככל שהנצרות דועכת, האיסלאם קורץ; הנסיך צ'ארלס מהוה דוגמה לענין הגדול שמגלים אירופאים רבים באיסלאם. יתכן שיהיו הרבה גיורים בעתידה של אירופה, וכפי שמיוחס לג' ק' צסטרטון: "כאשר בני אדם מפסיקים להאמין באלוהים, הם לא מאמינים בשום דבר; הם מאמינים בכל דבר".
החילוניות של אירופה מעצבת את השיח הפנימי שלה בצורות שאינן מוכרות לאמריקנים. סגן הנשיא לשעבר של JihadWatch.org, היו פיצג'רלד, מציין פן אחד של הבדל זה:
האמירות הידועות ביותר של נשיאים אמריקניים כמעט תמיד כללו פסוקים מוכרים מן התנ"ך.... מקור זה של כח רטורי מצא את ביטויו בפברואר האחרון [2003] כאשר המעבורת קולומביה התרסקה. אילו המעבורת שהתרסקה היתה צרפתית ולא אמריקנית והיה זה ג'אק שיראק שהיה צריך לשאת נאום שכזה, הוא היה מן הסתם מציין שהיו שבעה אסטרונאוטים, והיה ומזכיר את הפלאיידיס המוזכרים בימי קדם במקורות פגאניים. הנשיא האמריקני, בטקס לאומי כבד-ראש שנפתח ונסגר בעברית מקראית, פעל אחרת. הוא התבסס על ישעיהו פרק מ' פסוק כ"ו, ועבר בצורה חלקה מתמהון והשתהות מגרמי השמים שנבראו בידי הבורא לתנחומים על אובדן אנשי הצוות.
האמונה הגואה של המוסלמים, עם מושגי הג'יהאד ועליונות מוסלמית הנלוים אליו, עומדת כאנטי-תיזה הגמור לנצרות האירופאית שנס ליחה. משום כך בעיני מוסלמים רבים אירופה היא יבשת שבשילה לגיור והשתלטות. התוצאה היא אמירות גזעניות שערורתיות, כגון זו מפי עומר באקרי מוחמד: "אני רוצה שבריטניה תהיה מדינה איסלאמית. אני רוצה לראות את דגל האיסלאם מתנוסס מעל רח' דאונינג מס' 10". או נבואתו של אימאם בבלגיה: "בעוד זמן לא רב אנחנו נעלה לשלטון במדינה זו. אלה המבקרים אותנו היום עוד יתחרטו. הם יצטרכו לשרת אותנו. היכונו, כי השעה קורבה". [1]
אוכלוסיה: גורם נוסף לאיסלאמיזציה של אירופה הוא הקריסה הדמוגרפית. מספר הלידות הממוצע באירופה כיום עומד על 1.4 לאשה, כאשר כדי לשמר את האוכלוסיה הקיימת דרושים מעט יותר משתיים לזוג, או 2.1 לאשה. המצב הנוכחי הוא רק שני שלישים ממה שדרוש; שליש מן האוכלוסיה שזקוקים לה פשוט אינו בא לעולם.
כדי למנוע התמעטות אוכלוסין קשה, עם כל הבעיות הכרוכות בכך – ובפרט, חסר בעובדים לממן תכניות פנסיה נדיבות – אירופה זקוקה למהגרים, הרבה מהגרים. השליש הזה המיובא הם בדרך כלל מוסלמים, חלקית מפני שמוסלמים חיים בקרבת מקום – רק שלושה עשר קילומטרים מפרידים בין מורוקו וספרד, והמרחק בין איטליה לאלבניה או לוב הוא רק כמאתיים קילומטר; חלקית בשל הקשרים הקולוניאליים בין דרום אסיה לבריטניה או בין המג'רב לצרפת; וכן בשל האלימות, הרודנות, והעוני הנפוצים כל כך בעולם המוסלמי היום המביאים לידי גל אחר גל של הגירה.
כמו כן, מספר-לידות הרב בקרב המוסלמים הוא משלים במהופך את מספר-הלידות הנמוך בקרב הנוצרים המקומיים. מספר-הלידות בקרב המוסלמים אמנם בירידה, אבל הוא עדיין גבוה משמעותית מזה של האוכלוסיה המקורית של אירופה. יש להניח שמספר-הלידות הגבוה קשור למציאות הפרה-מודרנית בה נתונים נשים מוסלמיות רבות באירופה. בבריסל, השם "מוחמד" הוא השם הנפוץ ביותר הניתן לילודים ממין זכר, ואמסטרדם ורוטרדם בדרך להיות, עד 2015 בערך, הערים החשובות האירופאיות הראשונות בעלות רוב מוסלמי. הפרשן הצרפתי מישל גורפינקיל מעריך שבמקרה של מלחמה אתנית ברחובותיה של צרפת, ילדי הצרפתים המקוריים ימצאו את עצמם ביחס של אחד-על-אחד עם ילדי המהגרים. לפי התחזיות הנוכחיות, יהיה רוב מוסלמי בצבא רוסיה עד 2015, ובמדינה כולה עד 2050.
תחושה של מורשת: מה שלעיתים מתוארת כתקינות הפוליטית של אירופה מעידה, לדעתי, על תופעה עמוקה יותר, והוא הניכור שחשים אירופאים רבים ביחס לציביליזציה שלהם, התחושה שלא שוה להילחם על ולהציל את תרבותם ההיסטורית. מעניין לציין את ההבדלים בתוך אירופה בענין זה. המדינה המועדת פחות לניכור זה הינה צרפת – הלאומיות המסורתית עדיין שולטת בכיפה, והצרפתים גאים בזהותם. בריטניה היא המנוכרת ביותר, כפי שנראה מהתוכנית הממשלתית הבכיינית, "ICONS - A Portrait of England" – התקוה המעט-צולעת היא שהתוכנית תבעיר מחדש את אש הפטריוטיות ויחבר את הבריטים ל"אוצרות הלאומיים" שלהם, כגון פו הדוב וחצאית המיני.
חוסר ביטחון-עצמי זה הביא בעקבותיו תופעות שליליות עבור המהגרים המוסלמיים, כפי שהסביר עטיש תאסיר במגזין פרוספקט.
מבחינת צעירים בעלי מוצא פקיסטאני בבריטניה, זהותם הבריטית היא הפן השולי ביותר בזהותם העצמית.... אם אתה מזלזל בתרבותך, אתה מסתכן בכך שמהגרים שמקרוב באו יחפשו להם תרבות אחרת. מצב הדברים כה חריף שמבחינתם של בעלי מוצא פקיסטאני רבים בבריטניה, תרבות המדבר של הערבים נראתה מושכת יותר מן התרבות הבריטית או תרבות התת-יבשת ההודית. לפאקיסטאנים מהדור השני שנתלשו שלוש פעמים מזהות עצמית עמידה, השקפת העולם התוססת והרב-לאומית של האיסלאם הרדיקלי נעשתה זהות זמינה.
מהגרים מוסלמיים ככלל מתעבים את הציביליזציה המערבית, בפרט את הפן המיני שלו (פורנוגרפיה, גירושין, הומוסקסואליות). אין ולו מקום אחד באירופה שבו המוסלמים מתבוללים; אין כמעט נישואי תערובת. והנה דוגמה ססגונית אחת, מקנדה: אמה של משפחת קאדר הידועה לשמצה, המוכרת כמשפחת הטרור הראשונה של המדינה, חזרה לקנדה מאפגניסטאן ופקיסטאן באפריל 2004 עם אחד מבניה. למרות העובדה שביקשה מקלט בקנדה, היא אמרה בצורה פומבית רק חודש לפני כן שמחנות-אימונים בחסותו של אל-קאיידה הם המקום הטוב ביותר למען ילדיה. "האם הייתם מעדיפים שאגדל את ילדי בקנדה, כדי שבגיל 12-13 יטול סמים או יהיה מעורב במערכת יחסים הומוסקסואלית? האם זה טוב יותר?"
(יש כאן אירוניה – בשנים ובדורות עברו, כפי שהדבר תועד בידי ההיסטוריון נורמן דניאל, האירופאים הנוצרים זלזלו במוסלמים כשטופים בתאות-מין בשל מנהגי ריבוי הנשים וההרמונים שהיו נפוצים ביניהם. משום כך האירופאים החשיבו את עצמם כבעלי רגישות מוסרית גבוהה יותר).
לסיכום: אליבא דטיעון ראשון זה, אירופה עתידה להיות מאוסלמת, בין על ידי תהליך מאופק של כניעה למעמד ה'דימי' ובין על ידי גיור מודע לאיסלאם, וזאת בשל התכונות השונות אך משלימות של אירופה ושל המוסלמים: דתיות נמוכה וגבוהה, פוריות נמוכה וגבוהה, בטחון-עצמי תרבותי נמוך מול בטחון-עצמי גבוה.[2] אירופה משולה לדלת פתוחה שהמוסלמים פשוט עוברים דרכה.
II. דחיית המוסלמים
או שמא הדלת תיסגר בפניהם? העיתונאי האמריקני ראלף פיטרס מבטל את התסריט הראשון: "לא זו בלבד שלא יתאפשר למוסלמים להשתלט בקלות על אירופה על ידי הבאת תינוקות לעולם, אלא שהמוסלמים של אירופה חיים על זמן שאול.... התחזיות בדבר התשלטות מוסלמית על אירופה.... מתעלמות מן ההיסטוריה ומרוע-הלב הבלתי-ניתן-למחיקה של אירופה". אדרבה, תוך ציון העובדה "שהשמדת עם וטיהור אתני" פותחו ושוכללו באירופה, הוא חוזה שמוסלמי אירופה "יחשבו לבני-מזל אם רק יגורשו" ולא יירצחו. בספרה איום באירופה: מדוע משברה של אירופה הוא גם משברה של אמירקה, קלייר ברלינסקי מסכימה במשתמע כאשר היא מצביעה על "עימותים ותבניות עתיקים... שמופיעים מתוך הערפילים של ההיסטוריה של אירופה" המסוגלים להביא לאלימות.
אליבא דתסריט זה, האירופאיים המקוריים – שאכן עדיין מהוים 95% מאוכלוסיית היבשת – יתעוררו יום אחד בהיר, ויתעשתו. הם יאמרו "באסטה!", ויטלו לידיהם שוב את הסדר ההיסטורי של אירופה. הדבר אינו רחוק כל כך; ישנו היום קנטור לא קטן – בקרב המון-העם יותר מאשר בקרב האליטות – באירופה, המוליד מחאה תקיפה על תהליכים המתהוים כבר עכשיו. דוגמאות לתרעומת זו ניתן לראות בחקיקה האוסרת את לבישת החיג'אב בצרפת, העצבנות בקשר להגבלות שהוטלו על דגלי לאום וסמלים נוצריים, ובהתעקשות על הגשת יין בסעודות ממלכתיות. בתחילת שנת 2006 קמה תנועה בכמה מערי צרפת להגיש מרק חזיר לעניים, ובכך לשלול ממוסלמים ליהנות מן היוזמה.
אלה הם נושאים די שוליים, ללא ספק, אבל כבר צצו מפלגות המתקוממות כנגד אוכלוסיות המהגרים שההלו לדרוש לא רק אטימה יעילה של הגבולות אלא אף גירושם של מהגרים בלתי-חוקיים. תנועה רחבה, המייצגת את האוכלוסיה המקורית באירופה, מתהוה, בשקט, לנגד עינינו. למרות הישגיה המעטים עד כה, הפוטנציאל שלה גדול ביותר. מפלגות המתנגדות להגירה ולאיסלאם הינן בדרך כלל בעלות אוריאנטציה ניאו-פאשיסטית, אך עם הזמם הן הופכות מקובלות יותר; הן משילות את השורשים האנטי-שמיים והתיאוריות הכלכליות המפוקפקות שלהן, ומתמקדות בשאלות של אמונה, דמוגרפיה וזהות, והן לומדות על האיסלאם והמוסלמים. המפלגה הלאומית הבריטית והפלאמסה בלאנג של בלגיה הינן שתי דוגמאות של תזוזה לכיוון המכובדות, ויתכן שבעקבות כך גם תיהפכנה לבנות-סיכוי בקלפי. המרוץ לנשיאות בצרפת ב-2002 הסתיים בהתמודדות בין ז'אק שיראק וג'ון מרי לה-פן הניאו-פאשיסטי.
יש מפלגות שכבר הגיעו לשלטון. יורג היידר ומפלגת החירות האוסטרית היו בשלטון לתקופה קצרה. מפלגת ה'ליגה נורד' היתה במשך שנים חלק מהיחדה השלטת באיטליה. יש להניח שכוחם ילך ויגדל בגלל עמדתם האנטי-איסלאמיסטית ולעיתים קרובות האנטי-איסלמית הזוכה לתמיכה בציבור, ויתכן שאף מפלגות המרכז תאמצנה חלק מהמסרים שלהם. (דוגמה לכך היא מפלגת השמרנים בדנמרק; לאחר 72 שנים במדבר הפוליטי, היא שבה לשלטון ב-2001 בעיקר בגלל הכעס הציבורי בקשר להגירה). מפלגות אלה עתידות להרויח כתוצאה מעלייה בלתי-נשלטת במספר המהגרים, כולל, אולי, הגירה המונית מתוך אפריקה, כפי שמלמדים סימנים רבים.
בהגיען לשלטון, מפלגות לאומניות תדחנה את הרב-תרבותיות, ותשתדלנה להציב מחדש את הערכים ואת המנהגים המסורתיים. אפשר רק לנחש באשר לדרכי היישום שתינקטנה, והתגובה המוסלמית. פיטרס מתעכב על הנטיות הפאשיסטיות והאלימות של קבוצות מסויימות וצופה שתגובות-הנגד כלפי המוסלמים תהיינה קשות. הוא אפילו מתאר תסריט אפשרי בו "ספינות חיל הים האמריקני עוגנות בנמלים, ונחתים אמריקניים עולים ליבשה בברסט, ברמרהאבן או בארי כדי לאבטח את פינויים המסודר של המוסלמים מאירופה".
המוסלמים מודאגים מזה שנים מן האפשרות של כלייה ואלימות כנגדם כמבוא לגירושם או אפילו טביחתם. עוד בשנות ה-80 המאוחרות, קאלים צידיקווי המנוח, המנהל של המוסד המוסלמי בלונדון, דיבר על חזונו הקודר בדבר "תאי גזים, נוסח היטלר, עבור מוסלמים". בספרו היזהרו עם מוחמד משנת 1989, שאביר אכטאר הזהיר כי "בפעם הבאה שיהיו תאי גזים באירופה, אין ספק מי יהיה בתוכם", כאשר כוונתו למוסלמים. ברומן של חאניף קוריישי מ-1991, הבודהה של הפרוורים, אחת הדמיויות מתכנן את מלחמת הגרילה שהוא מאמין תבוא לאחר ש"הלבנים סוף סוף יתנפלו על הכושים והאסייתים וינסו לדחוף אותנו אל תוך תאי גזים".
אך מסתבר יותר שהנסיונות של האירופאים ליטול שוב לעצמם את השליטה בחייהם ייעשו בדרכי שלום ובהתאם לחוק, והוסמלמים – על פי הדפוסים של איומים וטרור שאנו עדים להם בתקופה האחרונה – יהיו אלה שיפתחו במעשי אלימות. סקרים רבים מאשרים כי כ-5% מהמוסלמים בבריטניה מצדיקים את פיגועי הטרור של 7/7, דבר שמלמד על מוכנות כללית לנקוט בכח הזרוע.
על כל פנים, אין מקום להנחה שנסיון אירופאי להחזיר את הגלגל לאחור ייעשה מתוך שיתוף פעולה.
III. שילוב המוסלמים
בתסריט המלבב ביותר, האירופאיים המקוריים והמהגרים המוסלמיים ימצאו את הדרך לחיות יחדיו בהרמוניה. הניסוח הקלאסי של שאיפה אופטימית זו היא המחקר מ-1991, La France, une chance pour l'Islam (צרפת, הזדמנות לאיסלאם), מאת ג'ין-הלן ופיאר פטריק לקטנבאך. "בפעם הראשונה בהיסטוריה", הם כתבו, "קיימת הזדמנות עבור האיסלאם להתעורר במדינה דמוקרטית, עשירה, חילונית ושוחרת שלום". תקוות אלו ממשיכות להתקיים. במאמר מערכת באקונומיסט מאמצע 2006 נטען ש"בינתיים, לפחות, התחזיות בקשר ל'ערב-אירופה' נראות כטכסיס הפחדה". ובאותה תקופה, ג'וסילין קיסארי, פרופסור-חבר ללימודי האיסלאם בבית הספר ללימודי דת בהרוארד, טענה שקיים איזון: כשם ש"האיסלאם מביאה שינויים לאירופה" היא אמרה, "כך אירופה מביאה שינויים לאיסלאם". היא בדעה ש"מוסלמים באירופה אינם מבקשים לשנות את האופי של מדינות אירופה" וצופה שהם יסתגלו להקשר האירופאי.
דא עקא, שלאופטימיות זו, אין לה על מה שתסמוך. יתכן שהאירופאים עוד יגלו את אמונתם הנוצרית מחדש, יגבירו את הילודה שלהם, ויעריכו את מורשתם. יתכן שיצליחו לעודד הגירה לא-מוסלמית, או לחילופין לגרום למוסלמם שבקרבם להסתגל לתרבותם. אך שינויים מעין אלה אינם מתרחשים כרגע, והסיכויים לכך אינם נראים סבירים. לעומת זאת, המוסלמים מפתחים התמרמרויות ושאיפות העומדות בסתירה לאלה של שכיניהם הילידים. מדאיגה העובדה שכל דור נראה מנוכר יותר מקודמו. הסופר הקנדי היו מקלנן כינה את החלוקה האנגלית-צרפתית של ארצו "שתי הבדידויות"; ניתן להבחין במשהו דומה, אך מובלט הרבה יותר, שמתפתח באירופה. הסקרים הנ"ל למשל, אשר לפיהם רוב המוסלמים בבריטניה חשים סתירה בין זהותם המוסלמית וזהותם הבריטית, וחפצים בהשלטת החוק האיסלאמי.
אפשר להוריד מהפרק כמעט לחלוטין את האפשרות שהמוסלמים יקבלו את המסגרות של אירופה ההיסטורית וישתלבו בה בצורה חלקה. אפילו באסאם טיבי, פרופסור באוניברסיטת גוטינגן, שפעמים רבות הזהיר "או שהאיסלאם יעבור תהליך של אירופיאיזציה, או שאירופה תעבור תהליך של איסלאמיזציה", החליט באופן אישי להתייאש מהיבשת. הוא הודיע לאחרונה שהוא עומד לעזוב את גרמניה לאחר 44 שנות שהייה במדינה כדי לעבור לאוניברסיטת קורנל בארה"ב.
סיכום
כפי שמסכם העיתונאי האמריקני דניס פראגר, "קשה לדמיין תסריט עתידי למערב אירופה מלבד האיסלאמיזציה של היבשת או מלחמת-אזרחים". דומה ששתי דרכים אלו, המתבססות על ברירות לא נעימות הן אכן מגדירות את עתידה של אירופה – התנגשות בין כוחות עזים המושכים לכיוונים מנוגדים: השתלטות של המוסלמים או דחייתם של המוסלמים, אירופה כהמשכה של צפון-אפריקה או במצב של כמעט מלחמת-אזרחים.
איזה מהן יגבר? האירועים המכריעים טרם אירעו כך שאי אפשר לחזות את התוצאה. אך שעת ההכרעה מתקרבת. תוך העשור הקרוב פחות או יותר, מצב-הביניים הנוכחי יתקרב לסיומו וחלקי המשוואה יתקשו, ודרכה העתידי של היבשת תתברר.
סיבה נוספת המקשה על חיזוי העתיד היא שמצב זה הוא ללא תקדים. מעולם לא קרה שמרחב יבשתי גדול עבר מציביליזציה אחת לשנייה בשל קריסתה של אוכלוסייה שלימה, על אמונתה וזהותה; וגם לא ידוע על מקרה בו התקומם עם, במימדים כאלה, להחזיר לעצמו את מכורתו ומורשתו. החידוש והמימדים של הבעיה של אירופה מקשים על הבנתה; על כן קיים פיתוי להתעלם ממנה, כשם שכמעט בלתי-אפשרי לחזות את סופה. יחד עם אירופה, כולנו צועדים אל ארץ לא נודעת.
מאמר זה עובד מתוך שיחה שניתנה במסגרת כנס מטעם מרכז וודרוו וילסון בנושא: "האיסלאם באירופה: הדרכים לשילוב יעיל".
[1] De Morgen, 5 באוקטובר 1994. הובא ב"חוקי רושדי" מאת קונראד אלשט, רבעון לעניני מזרח התיכון, יוני 1998.
[2] מעניין לציין שלפני 25 שנה, אירופה וארה"ב היו דומות הרבה יותר בשלושת התחומים הללו. עובדה זו מלמדת שהתפלגות זו לשתי דרכים אין מקורה, ככל הנראה, בתהליכים היסטוריים המתפרסים על פני מאות שנים, אלא בהתפתחויות בשנות ה-1960. עם כל השפעתו של העשור ההוא על אמריקה, הוא השפיע באופן משמעותי הרבה יותר על אירופה.
