בה בשעה שהממשל באיראן הודיע על הכפלת התוכנית שלו להעשרת אוראניום, מועצת הבטחון של האו"ם עסקה בויכוחים קטנוניים בקשר לטיוטת החלטה רכרוכית של האירופאים. החלטה זו אינה מציאה גדולה: היא היתה אוסרת על סטודנטים איראניים ללמוד פיזיקה גרעינית בחו"ל, מונעת ויזות מאיראנים העובדים בתחום הגרעין, ומפסיק סיוע חוץ לתוכנית הגרעין של איראן... חוץ מרוסיה.
ראוי לתמוה: מה יהיה הסוף של המאמצים האין-סופיים וחסרי-הנחישות למנוע משבר עם איראן? בקריאה דרמאטית להצבעה במועצת הבטחון בניו-יורק? משאים ומתנים מסביב לשעון עם הרשות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בוינה? עם שליח מיוחד מטעם האיחוד האירופי שישיג פשרה בטהראן?
לדעתי הענין לא יסתיים על פי אחד התסריטים הנ"ל, כי לכולם הנחת-יסוד משותפת: שטהראן, בסופו של דבר, תוותר על חלומה להשיג נשק גרעיני. עובדות שונות מהתקופה האחרונה מלמדות שלא כך הדבר:
-
אמירות עוינות המתגרות במערב. הבולטת ביותר היתה אזהרתו של הנשיא מחמוד אחמדינז'אד לאירופה לבל תתמוך בישראל: "הבהרנו לאירופאים כי....העמים המוסלמים הם כים גואה, ואם תפרוץ סערה היא לא תישאר בתחום פלשתין, ואתם עלולים להיפגע". באמירה מקוממת עוד יותר, אייטולה מחמוד האשמי שהרודי, העומד בראש מערכת המשפט, איים שארה"ב עומדת "על סף השמדה".
-
אוירה של משיחיות בדרגים הגבוהים של הממשל. בנוסף להתלהבות הכללית למאהדאויאט (האמונה במאהדי, דמות האמורה להופיע באחרית הימים, והמאמצים להתכונן לביאתו), מקורות מהימנים מדווחים שאחמדניז'אד מאמין שהוא בקשר ישיר עם האימאם הנסתר, דמות מפתח נוספת באמונה השיעית לגבי החיים שלאחר המוות.
-
תוכנית הגרעין הדחופה. בעזרת ההכנסות הגדולות והבלתי-צפויות ממכירות של גז ונפט, הממשל, מאז אמצע 2005, נוקט בכל הזדמנות בצעדים תוקפניים כדי להצטרף למועדון הגרעיני, כגון החלטתה לפתוח בהעשרת אוראניום בפברואר.
טהראן הממוקדת, המתריסה והנחושה עומדת מול הרוסים, הערבים, האירופאים והאמריקנים המבולבלים והמתברברים. לפני חצי שנה מאמץ חיצוני ממוקד יכול היה עדיין לייצור לחץ מתוך החברה האיראנית לעצור את תוכנית הגרעין; כעת, דומה שהדבר כבר אינו רלונטי. ככל שהמעצמות מלמלו, דשדשו ונקטו בסחבת שוב ושוב, האיראנים רואים כיצד מתאפשר להנהגה שלהם לדהור קדימה.
ובכל זאת, ממשיכים להעלות רעיונות חדשים לבקרים כדי להימנע ממלחמה עם איראן. מקס בוט, למשל, כתב של הלוס אנג'לס טיימס, דוחה פלישה לאיראן כ"לא בא בחשבון", ומציע שלוש חלופות: איום באמברגו כלכלי, לתגמל את איראן על הפסקת תוכנית הגרעין שלה, או סיוע למיליציות איראניות המתנגדות למשטר לפלוש לתוך המדינה.
אין ספק שהרבה דמיון מושקע בתסריטים אלו הדוחים הן מלחמה והן נשק גרעיני בידי האיראנים. אך כבר אין להם כל סיכוי להצליח מאחר והמציאות הפכה פשוטה וחד-משמעית: או שהממשל בארה"ב תפעיל כוח כדי למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני, או שטהראן אכן תשיג נשק מסוג זה.
הכרעה גורלית זו – מלחמה או הסכמה בשתיקה – תיפול בוואשינגטון, לא בניו יורק, בוינה או בטהראן. (או תל אביב). הרגע הקריטי יגיע כאשר נשיא ארה"ב יתייצב מול השאלה האם לאפשר לרפובליקה האיסלאמית של איראן להשיג את הפצצה. ומאחר ולוח הזמנים של תוכנית הגרעין האיראנית אינו ברור כל צרכו, ההכרעה יכולה להיות של ג'ורג' בוש או יורשו.
זה יהיה רגע יוצא דופן. בארה"ב מתגאים במקום השמור לדעת הקהל בכל הקשור למיסוי, בתי ספר וחוקי עזר הנוגעים למקרקעין. פעילים מתארגנים בארגונים התנדבותיים, אזרחים באים לאסיפות ציבור בעיריות, ואגודות מפעילים לחץ על נבחרי ציבור.
אבל כאשר מדובר על ההחלטה לצאת למלחמה או לא, המנגנון האמריקני לשיתופו של הציבור מתאדה, והנשיא נשאר להכריע בשאלה כבדת-משקל זו לבדו, על פי מזגו וחזונו, מוקף במספר מצומצם של יועצים ומבודד מחישובים פוליטיים. ההחלטה תהיה אישית מאוד, תוצאה של נטיותיו ואישיותו.
האם עליו לאפשר להנהגה זדונית ומיסטית לייצר את נשק קץ הימין, מתוך ידיעה שהיא מסוגלת לעשות בו שימוש? או האם עליו להשמיד את התשתית הגרעינית של איראן למרות המחיר הכלכלי, הצבאי והדיפלומטי?
כל עוד נשיא ארה"ב לא הכריע, כל השאר הוא חסר טעם וללא הועיל, כמו סידור הכורסות על סיפונה של הטיטאניק.
