עם התקדמות המשטר האיראני במסלולו, תוך כדי קריאות גלויות להשמדת ישראל והפרה בוטה של כללי אי-הפצת הנשק הגרעיני, שתי אפשרויות לא-מלבבות למדי עומדות בפני המערב.
הראשונה היא להיכנע לטהראן ולקוות לטוב. אולי ההרתעה תעשה את שלה וההסכמה לאסור את השימוש בנשק גרעיני הקיים מזה ששה עשורים יחזיק מעמד. אולי ההנהגה האיראנית תשיל את השקפתה המשיחית. אולי מדינות אחרות לא תלכנה בדרכה של איראן להפר בבוטות כללים שלהם הסכימו.
מילות המפתח בתיאור זה הינן "תקוה" ו"אולי", כאשר משאלות לב ותפילות באות במקום תוכניות איסטרטגיות. בדרך כלל – אם נתבטא בעדינות – מעצמות אינן מתנהלות כך.
האפשרות השנייה היא שממשלת ארה"ב (יחד, אולי, עם כמה בעלות ברית) תשמיד מספר מתקנים מרכזיים של איראן ובכך תדחה או תביא קץ לשאיפות הגרעיניות של טהראן. מומחים צבאיים מניחים שהכח האווירי של ארה"ב, יחד עם מודיעין טוב ונשק מתאים, ישיגו את התוצאה הדרושה תוך מספר ימים; בנוסף, כח זה יוכל לאבטח את מיצרי הורמוז.
אך התקפה כזאת תביא בעקבותיה תוצאות בלתי-רצויות, בייחוד בשתי זירות הקשורות זו בזו: דעת הקהל המוסלמי ושוק הנפט. לפי כל המידע העומד לרשותנו, התקפות מן האוויר יביאו את האוכלוסייה האיראנית, המנוכרת כרגע מממשלתה, להביע בה תמיכה מחודשת. במישור העולמי, התקפות מן האוויר רק תלבינה את היחס העוין של המוסלמים כלפי ארה"ב, דבר שיגרום לתמיכה גואה והולכת באיסלאם הרדיקאלי ולהתרחקות נוספת בין הציביליזציות. דיווחים בחדשות מלמדים שטהראן מזרימה כספים לארגוני טרור כדי שיוכלו לתקוף שגרירויות, בסיסי צבא ואינטרסים כלכליים של ארה"ב, להגביר את פעילויותיהם בעיראק, ולשגר טילים לעבר ישראל.
גם בהנחה שצבאות המערב יוכלו לעמוד באתגרים אלה, יתכן שהאיראנים ותומכיהם יגיבו להתקפות מן האוויר על ידי אי-הזרמת נפט וגז לשוק, פעילות חבלנית כנגד תשתיות אנרגיה והתססה אזרחית – ואלה יחד יוכלו לגרום להאטה כלכלית קשה דוגמת זו של אמצע שנות ה-70 שנגרמה בשל חרם הנפט.
לאור שתי אופציות בלתי-מספקות אלו, מסקנתי היא כמסקנתו של הסנאטור הרפובליקני של אריזונה ג'ון מ'קיין: "יש רק מציאות אחת הגרועה יותר מנקיטת צעדיים צבאיים – איראן בעלת נשק גרעיני".
האם ישנה אופציה שלישית, מתקבלת יותר? זוהי שאיפתו של כל מי שמנתח נושא זה, לרבות כותב שורות אלו. אופציה כזו פירושה דרכי פעולה שיוכלו לשכנע את המשטר האיראני לחדול מפיתוח היכולות הגרעיניות-צבאיות שלו. האם אכן קיימות דרכי הרתעה כאלו?
התשובה היא חיובית – וקיים אפילו סיכוי שהדבר יצלח. למרבה המזל, איראן איננה דיקטטורה מוחלטת שכל החלטותיה החשובות מתקבלות ונחתכות בידי אדם אחד, אלא אוליגרכיה בעלת מוקדי כח רבים המקיימים דיונים בנושאים רבים. ההנהגה הפוליטית מפולגת, ויש בה אלמנטים חשובים המטילים ספק אם מן התבונה להמשיך במדיניותה הגרעינית; הם חוששים מן הבידוד הבינלאומי שיבוא בעקבות כך, שלא לדבר על התקפות מן האוויר. מוקדי כח והשפעה נוספים בחברה – הממסד הדתי, הצבאי ובייחוד הכלכלי – חוששים גם הם מהתקדמות גרעינית בלתי-מרוסנת.
ישנו סיכוי סביר שתביעות מצד אזרחי איראן להימנע מעימות ישאו פרי מאחר ואיראן אינה מאויימת על ידי נשק גרעיני. כדי להפוך מעצמה גרעינית, איראן צריכה לקבל החלטה ברוח זו – ויש בידה את האופציה להימנע מכך. יש מקום לסברה שלטובת בטחונה של איראן עליה להינזר מנשק גרעיני.
יש לחזק ולאחד את הכוחות המתנגדים לתוכניות הגרעין; לחץ חיצוני מוגבר עשוי לחולל זאת. וכדי להפיח רוח קרב בכוחות האופוזיציה באיראן רצוי מאוד שרוסיה, סין, מדינות המזרח התיכון ועוד מדינות יפעלו מתוך תיאום מלא עם וואשינגטון. האמת ניתנת להיאמר: למדינות אלה יש הרבה מה לחשוש מפני איראן גרעינית ומהתקדים השלילית שזו תשדר למדינות גרעיניות בפוטנציה כמו ברזיל ודרום אפריקה.
אך שיתוף פעולה בינלאומי שכזה אינו נראה באופק, כפי שניתן לראות באו"ם. מועצת הבטחון אינה מגלה נחישות בענין האיראני, ונציג איראני נבחר לאחרונה, למרבה הפליאה, לועדה לפירוק נשק של האו"ם (המופקד על פירוק הנשק הגרעיני).
כדי להרתיע את טהראן דרוש לחץ חיצוני כבד ומתמשך על המערכת הפוליטית באיראן. למרבה האירוניה הדבר מחייב דוקא את אלה המתנגדים בתוקף למתקפה בראשות ארה"ב (1) לעמוד איתן לצידה של וואשינגטון, ו-(2) לשכנע את האיראנים שבמידה ויפרו את הקונצנזוס הבינלאומי התוצאות תהיינה קשות ביותר.
אם אמנם אין בצעדים אלה משום ערובה להצלחה, יש בהם על כל פנים משום אפשרות ריאלית למנוע סכנות חמורות.
