פעם חיילים, מלחים וצוותי אויר היו קובעים את התוצאה של מלחמות; אך לא יותר. היום תפקיד זה נופל למפיקי טלויזיה, לבעלי טורים, למטיפים ולפוליטיקאים – הם קובעים את התוצאה של הלחימה של המערב. לעובדה זו ישנן השלכות כבדי-משקל.
במלחמה קונבנציונלית כגון מלחמת העולם השנייה, שתי הנחות יסוד – כה מובנות מאליהן שאיש לא דיבר עליהן – עמדו ביסוד המאמץ המלחמתי.
ההנחה הראשונה: צבאות קונבנציונאליים נלחמים זה בזה ללא הנחות כדי להשיג נצחון. הצדדים מציבים זה מול זה שורות של חיילים, טורים של טנקים, ציים של ספינות ולהקות של כלי טייס. מליונים של בני נוער נלחמים אלו באלו, בעוד האזרחים סובלים מחסור. יש אמנם חשיבות לאיסטרטגיה ומודיעין, אך גודלם של האוכלוסיה, הכלכלה ומלאיי הנשק חשובים יותר. המשקיף מן הצד יכול להעריך את מצב המלחמה על ידי מעקב אחר נתונים אובייקטיביים כגון תפוקת פלדה, מלאיי נפט, ייצור ספינות ושליטה על שטחים.
ההנחה השנייה: האוכלוסיה בכל צד למלחמה תומכת בנאמנות בהנהגה הלאומית. יש אמנם צורך לטפל בבוגדים ובמתנגדי המשטר, אך ישנו קונצנזוס רחב המגבה את המנהיגים. דוגמה בולטת לכך נראתה בברית המועצות: אפילו מסעי הרצח ההמוני המטורפים של סטאלין לא מנעו מן האוכלוסיה למסור את נפשה עבור "אמא רוסיה".
בעולם המערבי של היום, שני מרכיבים אלו כבר אינם מתקיימים.
ראשית, המציאות ההיא של מלחמה טוטאלית כדי להשיג נצחון מול כוחות קונבנציונליים כמעט ועברה מן העולם, והומרה באיום הלא-ישיר של פעולות ופלישות גרילה, אינתיפאדות וטרור. הצרפתים באלג'יריה, האמריקנים בויאטנם והסובייטים באפגניסטן נאלצו להתמודד עם המגמה החדשה. והוא הדין היום עבור הישראלים מול הפלשתינאים, כוחות היחדה בעיראק, ובמלחמה בטרור.
פירוש הדבר שמה שנקרא בצבא ארה"ב "ספירת עדשים" – ספירת מלאי החיילים והנשקים – כמעט ואינו רלוונטי יותר; כך גם ניתוח המצב הכלכלי והשליטה בשטח. מלחמות שבהן יש יתרון ברור לצד אחד דומות יותר לפעולות משטרתיות מאשר לוחמה רגילה בתקופות קודמות. כמו במלחמה בפשע, הצד הנהנה מעליונות ברורה בהפעלת כח פועל בתוך מסגרת סבוכה של מעצורים, כאשר הצד החלש פועל בחופשיות תוך כדי רמיסת כל חוק ונורמה במאמציו להקנות לעצמו עמדת כח.
שנית, הלכידות והקונצנזוס של מלחמה אינם עוד. מגמה זו החלה לפני למעלה ממאה שנה (בצד הבריטי במלחמת הבורים ב-1899-1902). כפי שכתבתי ב-2005: "מושג הנאמנות השתנה מן היסוד. בעבר ההנחה היתה שכל אדם נאמן לקהילה לתוכה נולד. אזרח ספרדי או שוודי היה נאמן למלכו, אזרח צרפתי לרפובליקה שלו, אזרח אמריקני לחוקה שלו. להנחה זו כבר אין יסוד. היום אדם נאמן לקהילה הפוליטית שלו – סוציאליזם, ליבראליזם, שמרנות, או איסלאמיזם למשל. קשרים גיאוגרפיים וחברתיים נחשבים הרבה פחות מבעבר".
מאחר ששאלת הנאמנות נכנסה לתמונה, תוצאות המלחמה מוכרעות במאמרי המערכת יותר מבשדה הקרב. טיעונים חזקים, רטוריקה מלוטשת, חכמת הסחרירים ומספרים טובים בסקרי דעת הקהל משפיעים יותר מכיבוש גבעה או צליחת נהר. הלכידות, המוראל, הנאמנות וההבנה תפסו את מקומם של הפלדה, הגומי, הנפט והתחמושת. מעצבי דעת הקהל הם המובילים והקובעים. על כן, כפי שכתבתי באוגוסט, ממשלות המערב "צריכות להחשיב יחסי ציבור כחלק מהאיסטרטגיה שלהן".
אפילו במקרים כמו השגת נשק גרעיני על ידי המשטר באיראן, הדבר העיקרי הוא לא היכולת הצבאית אלא דעת הקהל במערב. אם האירופאים והאמריקנים יציגו עמדה מאוחדת, סביר להניח שיוכלו להניא את האיראנים מלהמשיך במסלולם להשגת נשק גרעיני. אם לא יעמדו מאוחדים, האיראנים יאזרו אומץ להמשיך במדיניותם.
מה קארל קלאוזיויץ כינה "מרכז הכובד" של מלחמה עבר מהכח צבאי לזירה של ליבותיהם ומחשבותיהם של האזרחים. האם האיראנים מוכנים להשלכות של נשק גרעיני? האם העיראקים רואים בחיילי היחדה משחררים מעריצות? האם פלשתינאים מקריבים את חייהם בפיגועי התאבדות מרצון? האם אזרחי אירופה וקנדה מעוניינים בכח צבאי של ממש? האם אזרחי ארה"ב סבורים שהאיסלאמיזם מהווה סכנה קיומית?
האיסטרטגים הניצבים מול המערב מבינים היטב את התפקיד המכריע של הפוליטיקה ומתמקדים בו. רצף של נצחונות – אלג'יריה ב-1962, ויאטנאם ב-1975, ואפגניסטאן ב-1989 – נסמכו על רצון פוליטי מתפורר. המספר שתיים של אל-קאיידה, איימן אל-זאוואהירי, קבע זאת מפורשות במכתב ביולי 2005 בו העיר שיותר ממחצית ממאבקם של האיסלאמיסטים "מתרחש בשדה הקרב של התקשורת".
למזלו של המערב יש לו עליונות בתחום הצבאי והכלכלי – אך לא די בכך. כפי שנוהגים אויביו, המערב חייב להקדיש תשומת לב במידה הדרושה ליחסי ציבור בזמן מלחמה.
