חשיבה מוזרה במלחמת לבנון

ככל שכתבים רבים בארגוני התקשורת היוקרתיים ביותר בעולם מצדדים למעשה עם חיזבאללה במלחמתה עם ישראל, הינם מצביעים, שלא במתכוון, על שינוי כביר בחשיבה בכל הקשור למלחמה.

מספר דוגמאות למעשיהם:

• רויטרס: עדנאן חאג', צלם עצמאי שעבד עם סוכנות רויטרס במשך למעלה מ-10 שנים, ערך את תצלומיו במעבדה כדי לייצור את הרושם שההתקפות הישראליות הרסניות יותר, ושהלבנונים חשופים יותר, ממה שהם במציאות. השיפורים שביצע הראו עשן סמיך וכהה יותר כתוצאה מהפצצות, והציגו את אותה האשה המבכה את ביתה המפוצץ בשלושה מקומות שונים. רויטרס פיטר את חאג' ומחקו 920 מתצלומיו מהארכיב שלו. בדיקות נוספות שנעשו בידי מחברי בלוגים גילו ארבעה סוגים של תצלומים מזוייפים של סוכנות רויטרס; כל התמונות הציגו את התוקפנות הישראלית בצורה מוגזמת. מחברי הבלוגים אפילו הצליחו לתעד כיצד בוימה תמונה של רויטרס.

• הBBC-: עורכים אשר חיפשו ואף הזמינו סיפורים אישיים כדי להשחיר את ישראל הציגו בקשה זו בדפי החדשות: "האם אתה חי בעזה? האם האלימות באיזור השפיעה עליך? שלח לנו את החוויות שחווית באמצעות הטופס המופיע מטה. אם אתה מוכן לשוחח איתנו נא הוסף פרטיך שנוכל ליצור עמך קשר".

• CNN: רוזמרי צ'רצ', מגישה בתכנית הבינלאומית של הרשת, רמזה שלישראל היכולת ליירט טילי החיזבאללה אלא שאינה מעוניינת בכך, כאשר שאלה דובר ישראלי "מדוע ישראל אינה מיירטת את הטילים? יש בידם את היכולת הזאת".

• הוואשינגטון פוסט: כיוצא בזה, תומס ריקס, כתב לענינים צבאיים, הכריז בתכנית טלויזיה המשודרת ברחבי ארה"ב שמומחים צבאיים אמריקניים סבורים כי ממשלת ישראל "השאירה מובלעות של טילים של החיזבאללה בלבנון, כי כל עוד הם מופגזים הם נהנים מסוג של שויון מוסרי בכל הקשור לפעילותם בלבנון". כאשר אנשיך נפצעים, הוא הטעים, "זה מעניק לך יתרון מוסרי".

כל התופעות הנ"ל נובעות מתפיסה הגורסת שלספוג אבידות ולהיראות כמסכן מחזק את מעמדך במלחמה. תצלומיו של מר חאג', למשל, זוייפו כדי לפגוע בתדמיתה של ישראל, ועל ידי כך לגרום לפילוג פנימי, להזיק למעמדה הבינלאומי של ישראל ולייצר לחץ על הממשלה להפסיק את התקפותיה בלבנון.

תופעה זו שבה כל צד מציג את הכאב והאבידות שלו מהפכת את הסדר ההיסטורי לפיו כל צד ביקש להיראות כמה שיותר אימתני, חסר-פשרות ומנצח כדי להרפות את ידי האויב. לדוגמה: במלחמת העולם השנייה, המשרד למידע אודות המלחמה של ארה"ב אסר לפרסם תמונות או סרטים המציגים חיילים אמריקניים הרוגים במשך השנתיים הראשונות ללחימה, וגם לאחר מכן הקיל במדיניות זו אך במעט. בד בבד, המחלקה לסרטים של המשרד הפיקה סרטים כמו "האויב שלנו – היפנים" שהראה גופות של יפנים הרוגים וסבלו של העם היפני.

הנורמה מזה אלפי שנים – מציורי קיר מצריים, אגרטלים יווניים, שירה ערבית, דרך ציורים סיניים ושירים אנגליים ועד מחזות רוסיות – היתה להתפאר בכח ובהישגים של עצמך ולזלזל באלו של היריב. מה קרה עכשיו שהצדדים ללחימה (ותומכיהם בתקשורת) מבקשים – בניגוד גמור למגמה אוניברסלית ועתיקת יומין זו – להמעיט בכישורים המלחמתיים של עצמם ולהאדיר את אלה של האויב?

התשובה: יתרון הכח של ארה"ב ובעלות בריתה. כפי שציין ההיסטוריון פול קנדי בשנת 2002, "מבחינה צבאית יש רק שחקן אחד במגרש". במבט לאחור, הוא טוען, "מעולם לא היה מצב כה לא מאוזן; מעולם לא". וישראל, כמעצמה אזורית בזכות עצמה וכבעלת ברית קרובה של וואשינגטון, נהנית מיתרון דומה ביחס לחיזבאללה.

כתוצאה מכך, כאשר כח מערבי נלחם בכח לא-מערבי, התוצאה בשדה הקרב ידועה מראש. מאחר שכך הם פני הדברים, הלחימה נתפסת כפעולה משטרתית ולא כמלחמה קלאסית. וכמו בפעולה משטרתית, מלחמות מודרניות נשפטות לפי חוקיותן, אורך זמן הלחימה, המידתיות של השימוש בכח, חומרת האבידות, ומידת הנזק הכלכלי והסביבתי.

הענינים הנ"ל הינם נושאים לדיונים, ואכן דנים בהם – עד כדי כך שתורות המלחמה של קלאוזוויץ עברו משדה הקרב למאמרי המערכת ומגישי החדשות. השאלה כיצד מלחמה נתפסת חשובה כיום לא פחות מהלחימה עצמה.

המשמעות של מציאות חדשה זו היא שממשלות המערב, בין שמדובר באמריקה בעיראק או ישראל בלבנון, צריכות להחשיב יחסי ציבור כחלק מהאיסטרטגיה שלהן. חיזבאללה כבר הסתגל לעובדה זו; הממשלות הנ"ל טרם עשו זאת.