על פי דיווחים מבריטניה, יתכן ששלושה מנהיגים איסלאמיסטיים המתגוררים שם – עומר באקרי מוחמד, אבו עוזייר, ואבו עיזאדין – יועמדו לדין באשמת בגידה.
שניים הראשונים אמרו לאחר התקפות הטרור ב-7 ביולי בלונדון שאין בכוונתם להזהיר את המשטרה באם יוודע להם על תוכניות לבצע התקפה דומה בעתיד בבריטניה. השלישי שיבח את הפיצוצים בלונדון מכיון שהם גרמו לבריטים "להתעורר ולהריח את הקפה".
אבל צריך לשאול: האם יש סיכוי ממשי להאשמות בעון בגידה? לא כל כך. ראשית, מר מוחמד ברח, ויש איסלאמיסטים שאינם אזרחים בריטיים. זאת ועוד – כפי שציין פקיד הממשל, לורד קארלייל, מסתבר שאין "עוד עורך דין בחיים ושעדיין עובד במקצוע שהשתתף אי פעם במשפט בגידה". ואכן, בבריטניה לא נעשה שימוש בחוק הבגידה – שחוקק לראשונה בשנת 1351 – מאז 1966, למעט שני מקרים זוטרים.
עובדה זו מצביעה על מציאות שורשית יותר: הפשע של בגידה בטל למעשה, כמו החוקים האוסרים על מסחר בימי ראשון ועוד ימים ('חוקים כחולים'), האיסור על אלכוהול, או חוקים נגד עירוב הגזעים. אם לא יחולו שינויים רדיקליים, אני צופה ששום מדינה מערבית לא תעמיד לדין מי מאזרחיה בעון בגידה בעתיד.
עד לא מכבר, הבגידה היתה מושג איתן. החוקה של ארה"ב מגדירה את הבגידה כ"פתיחה במלחמה נגד [ארה"ב], או בהיצמדות לאויביה והענקת סיוע ותמיכה להם". מבין הבוגדים המפורסמים בהיסטוריה אפשר להזכיר את בנדיקט ארנולד, וידקון קויסלינג, ולורד הו-הו.
תמיד היה קשה לאכוף את חוק הבגידה, וכיום הדבר הפך בלתי-אפשרי, כפי שהוכח במקרה של לוחם הטליבאן האמריקני, ג'ון וואלקר לינד. הוא נשבה בשדה-קרב באפגניסטאן כשהוא אוחז בנשק ונלחם באנשי מולדתו, וחוקי הבגידה התאימו למקרה ללא כל ספק. אך הוא הועמד לדין על פשעים פחותים מבגידה, והודה באשמת פשעים פחותים עוד יותר כגון "מתן שירותים לטליבאן".
מה גרם לקריסה זו? מושג הנאמנות עבר שינויים מהותיים. בעבר, הנחת היסוד היתה שכל אדם נאמן לקהילה שלתוכה נולד. ספרדי או שבדי היה נאמן למלך או למלכה, צרפתי לרפובליקה, אמריקני לחוקה.
הנחה זו כבר אינה תופסת. כיום האדם נאמן לקהילתו הפוליטית – סוציאליזם, ליברליזם, שמרנות, או איסלאמיזם, למשל. קשרים גיאוגרפיים וחברתיים אינם נחשבים כפי שהיו בימים עברו.
מלחמת הבורים בשנים 1899-1902 היתה ציון דרך ראשוני בהתפתחות זו, כאשר אחוז ניכר בציבור הבריטי התנגד באופן קולני להנמקות ולמעשים של ממשלתם במלחמה. לראשונה קמה קבוצה בשם "אנשי אנגליה הקטנה" שקראה תיגר בגלוי על השלטונות ודרשו את סיום המלחמה.
ציון דרך נוסף אירע במלחמת עולם הראשונה, כאשר כשלי המלחמה של ראשי הצבא של כוחות הברית גרמו לניכור מאסיבי ביחס לממשל. דוגמה שלישית היתה במלחמתם של הצרפתים באלג'יריה, כאשר אנשי רוח נזעמים כמו ג'ון-פול סרטרה קראו למעשה לרצח אחיהם אזרחי צרפת: "לירות באירופאי פירושו לפגוע בשתי ציפורים באבן אחת, לחסל את המדכה ואת האדם שהוא מדכה".
הניכור הגיע לשיא התפתחותו במלחמת ויאטנם כאשר מתנגדי המלחמה בארה"ב נפנפו בדגלים של הויטאקונג וקראו סיסמאות תמיכה בהאנוי ("הו-הו-הו צ'י מין, הצפונים הולכים לנצח").
ישראל הינה דוגמה נוספת וקיצונית של חתרנות פנימית. האוכלוסייה הערבית, המהוה כשישית מן האוכלוסיה, כמעט ואינה חשה כל נאמנות למדינה היהודית, ולעיתים קוראים למעשי אלימות כנגדה או מביעים את התנגדותם לעצם קיומה. ישנם גם אקדמאיים יהודיים שקראו לאלימות ערבית. אוירה זו אף הביאה לכמה מקרים של יהודים המסייעים למחבלים ערביים.
כפי מצב הדברים כיום, הנאמנות לחברה המקורית של האדם אינה מובנת מאליה; צריך לזכות בכך. לעומת זאת, תופעות כגון שנאה כלפי החברה שממנה האדם בא וסיוע לאויב הן שכיחות. לכינוי "בוגד", כמו "ממזר", כבר אין סטיגמה של ממש.
למציאות חדשה זו ישנן השלכות משמעותיות ביותר. בשעת מלחמה, למשל, על כל צד להתחרות על הנאמנות הן של האוכלוסיה שלה והן של אוכלוסיית האויב. במלחמת העולם השנייה, כוחות הברית נלחמו בגרמניה וביפן; היום הם מתמקדים לא במדינות שלמות כי אם בטליבאן או סדאם חוסיין, מתוך תקוה לזכות באהדתם ונאמנותם של האפגנים או העיראקים.
כל זה יכול להוביל למורכביות חדשות: בתקופת ההכנות לקראת המלחמה בעיראק ב-2003, ארגונים מערביים המתנגדים למלחמה תמכו בסדאם חוסיין הלכה למעשה. כוחות היחדה, לעומתם, הדגישו את תומכיהם העיראקיים. במלחמה בטרור, המאבק על אהדה הוא נזיל ועומד במרכז הענינים.
במערב, מושג הבגידה מת. כדי להצליח בשעת מלחמה, על ממשלות לקחת תמורה זו בחשבון.
