אדריכלי הסכמי אוסלו הבינו היטב את עצמתה של ירושלים. מתוך חשש שאפילו משא ומתן בנושא עתיד העיר הקדושה עלול היה לפוצץ את הפסקת האש השברירית בין הישראלים והפלשתינאים, הם ביקשו לדחות ענין זה עד שכל השאר יבוא על מקומו. כעת ברור לגמרי שגישה זו כשלה. פתיחת המנהרה החשמונאית מחדש בספטמבר האחרון הביאה להתפערויות, ובעקבות בנייתן של דירות בחלקה ריקה במזרח העיר הופסקו כל המגעים בין נתניהו לערפאת באוירה של התמרמרות ושפיכות דמים. השחקנים הבינלאומיים חייבים לעשות כעת מה שקיוו לדחות: ללבן טענותיהם הסותרות של היהודים והמוסלמים בקשר לעיר שנכבשה בידי דוד המלך לפני שלושת אלפים שנה.
דיון זה משמעותי ביותר. כאשר מדובר בירושלים הטיעונים התיאולוגיים וההיסטוריים משמשים בפועל מעין טיעונים משפטיים. עוצמת הטיעונים תכריע במידה רבה מי ישלוט בעיר בסופו של דבר. שומעים אנו חדשים לבקרים את הקלישאה הטיקסית והבלתי-מבוססת שירושלים היא "עיר קדושה לשני העמים". אך כרוב הקלישאות אמירה זו בנויה על יותר שקר מאמת. ירושלים הינה העיר הדתית האולטימטיבית של היהדות; קדושתה רבה כל כך שאפילו אוירה, ולא רק רגבי אדמתה, נחשב קדוש. היהודים מתפללים לעברה, מזכירים אותה בסוף כל סעודה, ומסיימים את ליל הסדר בתפילה "לשנה הבאה בירושלים".
לעומת זאת, אין המוסלמים מתפללים לעבר ירושלים. אין לה קשר ישיר לאירוע כלשהו בחיי מוחמד. היא אפילו אינה מוזכרת בקוראן. העיר מעולם לא שימשה מרכז תרבותי או בירה למדינה מוסלמית עצמאית כלשהי. מזה אלף שלוש מאות שנה המוסלמים מתייחסים לירושלים לסירוגין בלבד – וגם כשענינם בה גובר, כפי שקורה כיום, ההסבר לכך הוא פוליטי.
הסיפור מתחיל בשנת 622 למנין הנוצרי כשהנביא מוחמד ברח מעיר מולדתו מכה למדינה, עיר בעלת אוכלוסיה יהודית משמעותית. הוא אימץ כמה מנהגים הדומים לאלה של היהודים: צום המזכיר את יום כיפור, בית תפילה הדומה לבית כנסת וחוקי כשרות המאכלים הקרובים לאלה של היהדות. מוחמד אף אימץ את הנוהג היהודי להתפלל לעבר הר הבית בירושלים; "הוא בחר את הבית הקדוש בירושלים כדי שעם הספר [קרי: היהודים] יתרצה" מעיר א-טבארי, פרשן מוסלמי קדום לקוראן, "והיהודים היו מרוצים". זו גם דעתם של היסטוריונים מודרניים: וו. מונטגומרי וואט, אחד מחשובי הביוגרפים של מוחמד, מפרש את "הוויתורים מרחיקי הלכת כלפי ריגשות היהודים" כביטוי ל"רצונו להשלמה עמם".
אך היהודים ביקרו את הדת החדשה ודחו את גישושיו של מוחמד; לימים החליט מוחמד לנתק מגע עם היהודים, ככל הנראה בתחילת שנת 624. הסימן המובהק ביותר לשינוי מופיע בקטע בקוראן (2:142-52) המצווה את המאמינים להפסיק להתפלל לכיוון סוריה ולהתפלל מעתה לכיוון מכה. (הקוראן ומקורות אחרים מזכירים רק "סוריה"; על פי מקורות נוספים מבואר שהכוונה לירושלים). פרשה זו היתה לתופעה החוזרת על עצמה פעמים רבות במשך מאות השנים שלאחר מכן: המוסלמים מגלים ענין דתי של ממש בירושלים כאשר הדבר תאם את צרכי השעה הפוליטיים, וכאשר המצב הפוליטי השתנה, הענין הדתי התפוגג.
במאה השנים שלאחר מותו של מוחמד, שושלת אומייד ששלטה בירושלים החליטה מסיבות פוליטיות להפוך את ירושלים לעיר קדושה לאיסלאם; באותם הימים השושלת מצאה את עצמה ביריבות קשה עם מנהיג מורד במכה, ובדרך זו ביקשה להמעיט בחשיבותה של ערב על חשבון ניפוחה של ירושלים. הם ייסדו ספרות ששיבחה את "סגולותיה של ירושלים" ודאגו לפרסם אימרות ומעשיות של הנביא ('חאדית') המאדירות את ירושלים. בשנים 688-691 הם בנו, על חורבות בית המקדש, את המבנה המרשים הראשון של האיסלאם, כיפת הסלע. הם אפילו פירשו את הקוראן מחדש כדי לפנות מקום לירושלים. הקוראן מתאר את מסעו הלילי ('יסרע') של מוחמד כך: "אלוהים לקח את עבדו [מוחמד] בלילה מהמסגד הקדוש למסגד המרוחק ביותר". כאשר קטע זה מן הקוראן פורסם לראשונה בסביבות שנת 621 אכן היה מקום בשם 'המסגד הקדוש' במכה. לעומת זאת 'המסגד המרוחק ביותר' היה ביטוי סתום ולא מקום ידוע. היו מבין המוסלמים הראשונים שהבינו את הביטוי כמטפורה, או ככינוי למקום מסויים בשמים. ואף אם 'המסגד המרוחק ביותר' אכן שכן בעולם הזה, אין זה סביר שהכוונה לארץ ישראל הקרויה במקום אחר בקוראן (30:1) "הארץ הקרובה ביותר" (עדנה אל-ארד).
והנה בשנת 715 האומיידים בנו מסגד בהר הבית שבירושלים וקראו לו 'המסגד המרוחק ביותר' (אל מסג'יד אל-אלקצה). על ידי כך האומיידים השיגו שני דברים: לא רק שהצליחו להשתיל את ירושלים בתוך הקוראן לאחר מעשה, אלא שגם העניקו לה מקום של כבוד במסכת חייו של מוחמד. שכן אם 'המסגד המרוחק ביותר' נמצא בירושלים, הרי שגם מסעו הלילי של מוחמד ועלייתו לשמים (מיראג') אירעו בהר הבית.
ואולם, למעשה היתה ירושלים בעלת משקל תיאולוגית רק כאשר הדבר היה רצוי פוליטית – וכאשר שושלת אומייד הגיעה לקיצה בשנת 750 העיר חזרה לאלמוניותה. במשך שלוש מאות וחמישים שנה ספרים המשבחים את ירושלים לא היו רצויים, ובניית מבנים מרשימים לא רק שפסקה אלא שמבנים קיימים התפוררו (כיפת הסלע כרסה ב-1016). "מעטים הם האנשים בעלי השכלה, וישנם הרבה נצרים" קונן תושב מוסלמי של העיר במאה העשירית. שליטי השושלת החדשה דילדלו את ירושלים וסביבותיה על ידי מה שכונה בידי פ. אי. פיטרס מאוינברסיטת ניו יורק "נטייתם לעושק ורשלנות שנבעה מחוסר ענין".
במאה העשירית, כותב פיטרס, השלטון המוסלמי נשא "אופי כמעט בנאלי ללא משמעות פוליטית מיוחדת". אפילו כיבוש העיר בידי הצלבנים ב-1099, למען האמת, עורר תגובה מינורית בלבד, לפחות בתחילה, מצד המוסלמים: "אין להבחין בתדהמה ולא בתחושת אובדן והשפלה דתיים" מעיר חוקר התקופה עמנואל סיון מהאוניברסיטה העברית.
רק עם הפיכתו של כיבוש ירושלים מחדש לנושא רציני, בסביבות 1150, החלו מנהיגי המוסלמים להדגיש את חשיבות העיר לאיסלאם. סיפורי החאדית העוסקים בקדושתה של ירושלים וספרים על "סגולותיה" החלו להופיע שוב. אחד החאדיתים שם מילים בפיו של מוחמד לאמור שנפילת העיר לכופרים היא האסון השני בחומרתו, למעט מות עצמו, הניצב בפני האיסלאם.
ואולם עם כיבושו של צלאח א-דין והשבת העיר לאיסלאם, המוסלמים גילו בה ענין מועט – עד כדי כך שב-1229 אחד מנכדיו של צלאח א-דין מסר את השליטה בעיר באופן זמני לקיסר פידריך השני בתמורה לעזרתו הצבאית של הגרמני נגד אחיו. ראוי לשים לב לפסיכולוגיה הפועלת כאן: העובדה שאבירים נוצריים באו מארצות רחוקות כדי להפוך את ירושלים לבירתם העלתה את קרנה של העיר בעיני המוסלמים. לפי סיון: "העובדה שאויבי הדת חמדו את העיר גרמה לכך, שכמעין בבואה, העיר היתה יקרה בליבות המוסלמים".
בשלב זה חזרה העיר למצב המוכר, המאופיין בחוסר ענין כמעט מוחלט, למשך כ-800 שנה. מעמד מבני הדת בהר הבית ירד, והעזובה במקום רבתה. תחת שלטון העותומנים (1516-1917) ירושלים נשאה את חרפת היותה מוקד למוכסים ששהו בה במשך שנה (ושעל כן יכלו לעשוק את תושביה). השלטונות התורכיים התעשרו מעושק המבקרים האירופיים ולא עשו כמעט דבר לעודד את כלכלת העיר. מתוך רשומות המיסים אנו למדים שמוצר הייצוא היחיד של העיר היה סבון. בשנת 1611 ג'ורג' סאנדיז מצא ש"החורבות מרובות; הבתים הישנים (למעט מעטים) מתפוררים, החדשים עלובים". גוסטאב פלאוברט, הידוע ממדאם בוברי, ביקר ב-1850 ומצא "חורבות בכל פינה". ב-1867 מארק טוויין כתב שירושלים "איבדה כל הדרה והפכה כפר של קבצנים".
בעת החדשה, מעירה החוקרת הישראלית חוה לזארוס-יפה, ירושלים "הפכה מוקד לפעילות ערבית דתית ופוליטית רק בתחילת המאה הזאת [העשרים], ורק בשל הפעילות היהודית המתחדשת בעיר ותביעות היהדות בקשר לכותל המערבי". השלטון הבריטי שנמשך מ-1917 ועד 1948 תרם אף הוא את חלקו לליבוי ריגשות המוסלמים לעיר. הר הבית היה לגולת הכותרת במאמציו האנטי-ציוניים של המנהיג הפלשתינאי (והמופתי של ירושלים) חאג' אמין אל-חוסייני שאף התרים כספים בעולם הערבי למען שיפוצו של כיפת הסלע. פוליטיקאים ערביים הקפידו לבקר בירולשים; מנהיגים עיראקים נהגו להופיע לעיתים קרובות, להתפלל בהפגנתיות במסגד אל-אקצה ולשאת נאומים מלהיבים.
אך כאשר מוסלמים חזרו וכבשו את העיר העתיקה על מסגדיה ב-1948, הם איבדו בה כל ענין עד מהרה. אמנם היתה התעוררת מסויימת כשהירדנים כבשו את העיר המוקפת חומה ב-1948 – כפי שניתן להיווכח מהכתרתו של המלך עבדאללה בידי הבישוף הקופטי כ"מלך ירושלים" בנובמבר באותה שנה – אבל כמעט מיד הושב השעמום המורגל על כנו. ההאשמים לא חיבבו את ירושלים, מקום מושבם של חלק מאויביהם המושבעים ומקום ההתנקשות בחייו של עבדאללה ב-1951 שבה נורה למות. למעשה, ההאשמים התאמצו למעט בכבודה של העיר הקדושה כדי להעצים את מעמד בירתם, עמאן. תחת הבריטים ירושלים היתה המרכז השלטוני; כעת כל משרדי הממשל (למעט תיירות) נסגרו. הירדנים הפסיקו פעילותם של כמה מוסדות מקומיים (כגון המועצה הערבית העליונה); אחרים הועברו לעמאן (הגזברות של הוואקף המוסלמי למשל).
מאמציהם נשאו פרי. ירושלים הערבית היתה שוב עיר-שדה מבודדת בעלת חשיבות פחותה מזו של שכם. הכלכלה קפאה על שמריה ואלפים רבים עזבו את ירושלים הערבית. אוכלוסיית עמאן גדלה פי חמש בשנים 1948-67; זו של ירושלים ב-50% בלבד. האוניברסיטה הראשונה של הממלכה נבנתה בעמאן, כמו בתיה הרבים של משפחת המלוכה. מעליב יותר מכל היתה העובדה שרדיו ירדן שידרה את תפילות ימי ששי לא ממסגד אל-אקצה אלא ממסגד בעמאן.
ולא רק ירדן התעלמה מירושלים; העיר נעלמה כמעט לחלוטין מהמפה הדיפלומטית של הערבים. אף מנהיג ערבי מחוץ לירדן לא ביקר בירושלים בשנים 1948-67, וגם המלך חוסיין הגיע רק לעיתים רחוקות. אחרי 1967 המלך פייסל מערב הסעודית דיבר כמה פעמים על השתוקקותו להתפלל בירושלים, אבל משום מה מעולם לא טרח לעשות כן כשהדבר היה בידו. עובדה מאלפת היא שמסמך היסוד של אש"ף, האמנה הפלשתינאית הלאומית משנת 1964, אינו מזכיר את ירושלים ולו פעם אחת.
כל זה השתנה באחת אחרי יוני 1967 כשהעיר העתיקה נכבשה בידי ישראל. כמו בתקופת הבריטים, ירושלים הפכה שוב לגולת הכותרת של התוכנית הפוליטית של הפלשתינאים. תצלומים של כיפת הסלע צצו בכל מקום, במשרדו של יאסיר ערפאת ובמכולת השכונתית. חוקת אש"ף משנת 1968 מגדירה את ירושלים כ"מקום מושבו של הארגון לשחרור פלשתין".
אך לא רק הפלשתינאים גילו את ירושלים. "כמו בתקופת הצלבנים" מציינת לזרוס-יפה, מנהיגים מוסלמיים "החלו להגדיש שוב קדושתה של ירושלים במסורת האיסלאמית" ואף ניקו את האבק שנצטבר על חאדיתים רבים כדי לתמוך בגירסתם. ירושלים הפכה למוקד של החלטות האו"ם והליגה הערבית. ממשלות ירדן וסעודיה שבעבר התייחסו בכילות לוואקף החלו עתה להרעיף עליו כספים.
מאז 1967, וכפי שקרה בתקופת המנדט הבריטי, ירושלים היתה למנוף העיקרי לגיוס דעת הקהל המוסלמי בעולם. דליקה שפרצה במסגד אל-אקצה ב-1969 סיפקה למלך הסעודי פייסל את המניע להזמנת 25 ראשי מדינה מוסלמיים ולהקמתו של הארגון של הועידה המוסלמית, מעין או"ם למוסלמים. מאז המהפכה האיסלאמית באיראן המטבע של ריאל אחד וכן השטר של אלף ריאל נושאים את תמונת כיפת הסלע. בשנות ה-80 הצבא האיראני סיפק לחייליו הנלחמים נגד עיראק מין מפה פרימיטיבית שהצביעה על הכיוון לירושלים דרך עיראק. אייטולה חומייני הכריז על יום הששי האחרון של רמדאן כיום ירושלים.
מאז הכיבוש הישראלי ישנם אידיאולוגים המבקשים להשתית את הקשר האיסלאמי ההיסטורי לירושלים על שלושה מרכיבים (שכולם כאחד מפוקפקים). ראשית הם טוענים לקשר מוסלמי לירושלים הקדום בזמן לזה היהודי. גאדה טלהאמי, חוקרת בלייק פורסט קולג', טוענת ש"אמנם ישנן ערים קדושות אחרות באיסלאם, אך מקום מיוחד שמור לירושלים בלבות המוסלמים כי גורלה תמיד היה קשור לגורלם". תמיד? כיצד יתכן לומר כן מאחר וירושלים נוסדה כאלפיים שנה לפני הופעת האיסלאם? איברהים הופר, מנהל התקשורת הלאומי של המועצה ליחסים אמריקניים-איסלאמיים בוואשינגטון, מסביר: "הקשר המוסלמי לירושלים אינו נפתח עם הנביא מוחמד, הוא מתחיל עם הנביאים אברהם, דוד, שלמה וישו הנחשבים נביאים גם באיסלאם". במילים אחרות, הדמויות המרכזיות ביהדות ובנצרות היו בעצם המוסלמים הראשונים.
שנית, ולא פחות אנכרוניסטי, היא הטענה שהקוראן מזכיר את ירושלים. הופר (ואחרים) טוענים ש"הקוראן מזכיר את ירושלים על ידי איזכור המוקד האיסלאמי שלו, מסגד אל-אקצה". הדברים מופרכים מן היסוד: אי אפשר לקבוע את הפירוש המקורי לפסוק בקוראן על ידי מסגד שנבנה מאה שנים לאחר מסירת הספר.
שלישית, יש מוסלמים המכחישים חשיבותה של ירושלים ליהודים. עבד אל-מאליכ דהאמשה, חבר כנסת ערבי, קבע בפשטות לפני חודש כי "הכותל המערבי אינו קשור לשרידי המקדש היהודי". מנהיג ערבי איסלאמי פונדמנטליסטי בישראל הלך עוד צעד והכריז ש"אסור ליהודים להתפלל בכותל המערבי". או בניסוח המתומצת של כרזה פלשתינאית: "ירושלים היא ערבית".
האמת היא שלמרות כל ההצהרות הקולניות על חיוניותה של ירושלים לאיסלאם, תמיד היה קיים בו מתח אנטי-ירושלמי. האיש המזוהה אולי יותר מכל עם גישה זו הוא אבן טיימייה (1263-1328), אחד האידיאולוגים הנוקשים והמשפיעים ביותר באיסלאם. (הוואהבים מערב הסעודית הם יורשיו הרוחניים). כחלק מנסיונו לטהר את האיסלאם מהתוספות והסטיות שנסתפחו אליו הוא דחה את קדושתה של ירושלים כרעיון שמקורו ביהודים ובנצרים, וכשריד ליריבות הנושנה בין שושלת אומייד ומכה. ככלל נכון יהיה לומר שמוסלמים משכילים שחיו בשנים לאחר הכיבוש הצלבני ידעו היטב שהעדנה לה זכו אותם החאדיתים שהרימו על נס את קדושתה של ירושלים היתה תוצאה של המאבק המוסלמי כנגד הצלבנים – כלומר מתוך תועלת פוליטית – והתייחסו לכך בחשדנות.
ישנם חאדיתים קדומים – מתוך הזכרון ההיסטורי שבתחילה האלוהים ציוה את המוסלמים להתפלל לעבר ירושלים ולאחר מכן סיבב אותם לכיוון מכה – שהמליצו שמוסלמים יתפללו דוקא בכיוון ההפוך. זכר לדבר ניתן לראות עד היום אצל המתפללים במסגד אל-אקצה, המפנים, שלא במקרה, את אחוריהם כלפי המקדש אליו מתפללים היהודים.
טיעונים תיאולוגיים והיסטוריים בנוגע לירושלים הם בעצם טענות משפטיות, וחשיבות מכרעת נודעת להם בשאלה איזה צד יגבר. בהקשר זה יש להבחין בשתי השלכות לעובדה שלקשר של המוסלמים לירושלים תמיד היה פן פוליטי. ראשית, הדבר מלמד על חולשת הקשר האיסלאמי לעיר, קשר הנובע יותר מצרכים ארציים מאשר בטיעונים מתחום הבלתי-משתנה של האמונה. שנית, נראה שמה שעומד ביסוד התביעות של המוסלמים אינו עצם השליטה בירושלים אלא הצורך למנוע שליטה כזו מגורמים אחרים. ירושלים לעולם לא תהיה אלא עיר משנית למוסלמים.
מכה, לעומת זאת, היא העיר הנצחית של האיסלאם – המקום בו אירעה, לפי האמונה המוסלמית, עקידת ישמעאל אחי יצחק, שכמעט הוקרב על גבי המזבח בידי אברהם, ומוקד תפילותיהם חמש פעמים ביום. הכניסה לעיר אסורה בתכלית לכל מי שאינו מוסלמי, ו"די באיזכור שם העיר כדי לגרום לכל מוסלמי תחושה של יראת כבוד" לדברי עבד אחמד מהחברה המוסלמית של ג'רזי המרכזית. ניתן, באופן גס, לומר כי משמעותה ומעמדה של ירושלים אצל היהודים דומים מאוד למשמעותה ומעמדה של מכה אצל המוסלמים. וכפי שהמוסלמים שולטים במכה מאוחדת ובלתי מחולקת, כך צריכים היהודים לשלוט בירושלים מאוחדת ובלתי מחולקת.
