הטענה המוסלמית לבעלות על ירושלים

פיסגת קמפ דייויד השני ואינתיפאדת 'אל אקצא' שבאה בעקבותיה אישרו מה שכולם ידעו מזה זמן רב: הבעיה הסבוכה ביותר הניצבת בפני העוסקים במשא ומתן בין ישראל לערבים היא ירושלים.

הבעיה היא, בחלקה, מעשית: הפלשתינים עומדים על כך שבירת ישראל תשמש גם כבירת מדינתם העתידית, דבר שהוא לצנינים בצידי הישראלים. אבל בעיקרה הבעיה היא דתית: קיימות אסוציאציות מקודשות ביחס לעיר עתיקת-יומין זו, הן ליהודים והן למוסלמים, (וכן, כמובן, לנוצרים, אלא שאין הנוצרים טוענים כיום לבעלות פוליטית עצמאית על ירושלים), ושניהם דורשים ריבונות על האיזורים החופפים המקודשים להם.

בירושלים, לטענות תיאולוגיות והיסטוריות יש משמעות. בפועל טענות אלה משמשות כבעלות הרשומה במרשם מקרקעין ויש להן השלכות מעשיות. על כן דרוש לנו בירור מעמיק של הקשרים היהודיים והמוסלמיים לעיר.

השוואת הטענות הדתיות

הקשר היהודי לירושלים הוא עתיק-יומין ועוצמתי. ירושלים נתקדשה ליהדות לפני שלושת אלפים שנה, ומאז ועד היום היהודים נשארו נאמנים לה. היהודים מתפללים לכיוון ירושלים, מזכירים אותה תדיר בתפילותיהם, חותמים את סדר ליל פסח באמירה מלאת הגעגועים "לשנה הבאה בירושלים" ומזכירים אותה בברכת המזון סוף כל ארוחה. חורבן הבית תופס מקום מרכזי בתודעה היהודית. היהודים נוהגים לעשות 'זכר לחורבן' המתבטא ביום אבל מיוחד (תשעה באב), בבניית בתים תוך כדי השארת חלק מסויים בלתי מושלם, בהחסרת משהו מאיפור או מתכשיטי הנשים ובשבירת כוס בטקס הנישואין. בנוסף, לירושלים תפקיד היסטורי מן המדרגה הראשונה – היא בירתה היחידה של מדינה יהודית, והינה העיר היחידה בעלת רוב יהודי במשך כל מאה השנים האחרונות. לדברי ראש העיר הנוכחי, ירושלים הינה "התמצית הטהורה ביותר של כל מה שהיהודים התפללו, התחננו, מתו וחלמו עליו מאז חורבן הבית השני לפני אלפיים שנה".

ומה עם המוסלמים? מה מקומה של ירושלים באיסלאם ובהיסטוריה המוסלמית? הם אינם מתפללים לכיוון ירושלים, אין לה זכר בתפילותיהם, ואין לעיר שום קשר למהלך חייו הארציים של מוחמד. ירושלים מעולם לא שימשה כבירה של מדינה מוסלמית ריבונית, ומעולם לא הפכה מרכז תרבותי או לימודי. מעט מאוד בהיסטוריה הפוליטית של המוסלמים צמח שם.

עובדה אחת מצביעה על אמיתת הענין באופן ברור ביותר: 'ירושלים' מופיעה בתנ"ך 669 פעמים, ו'ציון' (בדרך כלל כמילה נרדפת ל'ירושלים', ופעמים ככינוי לארץ ישראל) 154 פעמים – 823 פעמים בסך הכל. הביבליה הנוצרית מזכירה את 'ירושלים' 154 פעמים ו'ציון' 7 פעמים. לעומת זאת, כפי שמציין בעל הטור משה כהן, 'ירושלים' ו'ציון' מופיעות בקוראן כמספר הפעמים "שהן מופיעות בבאגאבאד-גיטה ההינדואי, בטאו-טה צ'ינג הטאויסטי, בדאמאפאדה הבודהיסטי ובזנד אבסטה הזורואסטרי" – במילים אחרות, אינן מופיעות כלל.

מאחר וחשיבותה הדתית של העיר כה זניחה, כיצד קרה שכיום היא תופסת מקום כה מרכזי אצל המוסלמים, עד שנדמה ש'ציונות מוסלמית' קורמת עור וגידים ברחבי העולם המוסלמי? מדוע מפגינים פלשתיניים צועדים ברוחובות תוך כדי קריאות "בדם וברוח נקריב לך, ירושלים", ואחיהם בירדן זועקים "בדם וברוח נשחרר אותך, אל-אקצא"? מדוע מלך סעודיה פאחד קורא למדינות מוסלמיות להגן על "העיר הקדושה השייכת לכלל המוסלמים בעולם כולו"? מדוע על פי שני סקרים שונים הנושא הבוער ביותר בקרב מוסלמים אמריקניים בענייני חוץ היה ירושלים?

בגלל הפוליטיקה. סקירה היסטורית מלמדת שבכל פעם שלירושלים ישנה משמעות פוליטית, מעמדה של העיר והרגשות הנלווים לה זוכים לעדנה אצל המוסלמים. לעומת זאת, כאשר אין בה תועלת שכזו, מעמדה והרגשות שהיא מחוללת דועכים. מגמה זו נראתה לראשונה עוד בימי הנביא מוחמד בראשית המאה השביעית. מאז התופעה נשנתה חמש פעמים: בסוף המאה ה-7, במלחמה נגד הצלבנים במאה ה-12, במלחמות הצלבנים של המאה ה-13, בתקופת השלטון הבריטי (1917-48), ומאז שהחל השלטון הישראלי ב-1967. המגמה החוזרת ונשנית על פני פרק זמן כה ארוך עשויה ללמד רבות על העימות הנוכחי.

1. הנביא מוחמד

לפי המקורות הספרותיים הערביים, בשנת 622 לספה"נ, מוחמד ברח מעיר מולדתו מכה למדינה, עיר בעלת אוכלוסייה יהודית משמעותית. בסמוך לבואו למדינה, הקוראן אימץ מספר מנהגים הקרובים למנהגי היהודים: צום מעין זה של יום כיפור, בית תפילה מעין בית כנסת, היתר לצרוך מזון כשר ולשאת נשים יהודיות. בקביעה מרחיקת לכת, הקוראן יצא נגד מנהגם של אנשי מכה, שקדם לאיסלאם, להתפלל לכיוון הכעבה, מבנה אבן קטן במרכז המסגד המרכזי במכה. לעומת זאת, הקוראן אימץ את מנהגם של היהודים להתפלל לכיוון הר הבית בירושלים. (לאמיתו של דבר, אין הקוראן מזכיר זאת במפורש וקובע שהכיוון "לסוריה"; מקורות אחרים מבהירים שהכוונה היא לירושלים).

קביעה ראשונית זו באשר ל'קיבלה' (כיוון התפילה באיסלאם) לא האריכה ימים. היהודים ביקרו את הדת החדשה ודחו את המחוות הידידותיות של האיסלאם, וזמן לא רב לאחר מכן, ככל הנראה בתחילת 624, הקוראן שינה את טעמו בענין זה. ההסבר לכך ניתן בפסוק בקוראן המצווה את המאמינים להתפלל לכיוון מכה במקום סוריה. הקטע (2:142-45) נפתח מתוך הנחה ששינוי פתאומי זה יעורר שאלות:

השוטים שבאנשים [היהודים] יאמרו, מה היטה אותם (המוסלמים) מהקיבלה (כיוון התפילה) אשר החזיקו בו?

אלוהים מספק את התשובה:

קבענו את כיוון התפילה אשר החזקת בו לפנים [לכיוון ירושלים], רק למען נדע מי הולך בעקבות השליח [מוחמד] ומי יפנה את גבו [לאיסלאם].

במילים אחרות, הקיבלה החדשה מאפשרת להבחין בין מוסלמים ליהודים. מעתה, כיוון התפילה יהיה למכה:

והנה עתה [לאחר שברור מי הוא מוסלמי אמיתי] ניתן לך כיוון תפילה אשר ישביע את רצונך: הטה פניך לעבר המסגד הקדוש [במכה]. באשר תהיו, הטו את פניכם לעברו.

בהמשך הקוראן מדגיש שאין לשים לב יותר ליהודים:

אף אם הצגתם את כל האותות בפני עם הספר [היהודים], הם לא היו מקבלים מכם את הקיבלה.

בעקבות ההסבר המופיע בקוראן, המוסלמים קיבלו שאימוץ ירושלים בתור קיבלה היה צעד טקטי כדי לשכנע את היהודים להתאסלם. "הוא בחר בבית הקדוש בירושלים כדי לפייס את עם הספר [היהודים]" מעיר [אבו ג'עפר מוחמד אבן ג'ריר] א-טברי, אחד המפרשים הראשונים של הקוראן, "והיהודים שמחו". ההיטוריונים המודרניים מסכימים: ו' מונטגומרי וואט, מחברו של אחת הביוגרפיות המוערכות ביותר על מוחמד, סבור כי ל"וויתורים מרחיקי הלכת לרגשות היהודים" של הנביא היו שני מניעים, כאשר אחד מהם היה "הרצון לפיוס עם היהודים".

המוסלמים הלכו בעקבות הקוראן שהפנה עורף לירושלים: התיאור הראשון של העיר תחת שלטון מוסלמי הוא של חשמן גאלי בשם ארקולף שביקר במקום בשנת 680, המדווח שראה "בית תפילה מלבני שהם [המוסלמים] אלתרו מעמודי עץ עומדים וקורות גדולים מעל הריסותיו של מבנה קודם". ירושלים, שישבה לבטח תחת שלטון מוסלמי, הפכה עיר נידחת חסרת משמעות.

פרשה זו קבעה דפוס פעולה שנשנה פעמים רבות במשך מאות השנים הבאות: המוסלמים מתעניינים בירושלים מבחינה דתית בשל נושאים כבדי-משקל זמניים. אזי, עם חלוף הבעיה, כך גם חולפת אותה התעניינות בירושלים, ומעמד העיר יורד פלאים.

2. בית אומיה

ההתעניינות בירושלים אירעה בפעם השנייה בתקופת שושלת בית אומיה (661-750) שבירתה היתה בדמשק. מנהיג ממכה שהתנגד לשלטון בשם עבדאללה אבן א-זובייר הרים את נס המרד ב-680, והמרד נמשך עד מותו בשנת 692. מנהיגי בית אומיה, תוך כדי מלחמתם במורדים, ביקשו להעלות את קרנה של דמשק על חשבון ערב (ואולי גם כדי לגייס צבא להילחם באמפריה הביזנטית). הם נקטו בצעדים מסויימים לקדש את דמשק, אך עיקר פעולתם, כפי שכותב עמיקם אלעד מהאוניברסיטה העברית, היה "מאמץ אדיר להגדיל ולקדש את ירושלים". יתכן שאף קיוו לקבוע את מעמדה כשווה-ערך למכה.

השליט הראשון לבית אומיה, מועאויה, בחר בירושלים כמקום שבו עלה לכס הח'ליפות; הוא ויורשיו פתחו בתוכנית בנייה – מבנים דתיים, ארמון וכבישים – בעיר. יתכן ששליטי בית אומיה תיכננו לקבוע את המרכז הפוליטי והמנהלי שלהם בדמשק; ואלעד אכן מצא שהתייחסו אליה כך בפועל. אך ירושלים היא קודם כל עיר של אמונה, וכפי שמסביר החוקר הישראלי יצחק חסון, "בית אומיה היה מעוניין לשוות הילה איסלאמית למעוזם ומרכזם". לשם כך, (וכן להעצים את נוכחות האיסלאם בתחרות שלו עם הנוצרות), הח'ליפה לבית אומיה בנה, בשנים 688-91, את המבנה אדיר-המימדים הראשון בעולם המוסלמי, כיפת הסלע, על מקומו המדוייק של בית המקדש היהודי. מבנה יוצא דופן זה אינו רק המבנה הדתי אדיר-המימדים הראשון של האיסלאם; הוא גם היחיד שעומד עד היום על תילו בצורתו המקורית פחות או יותר.

הצעד הבא של בית אומיה היה מתוחכם ומורכב, וכדי לעמוד על טיבו עלינו לעיין בקטע בקוראן (17:1) המתאר את מסעו הלילי של הנביא מוחמד לשמים:

ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון.

כאשר נתגלה פסוק זה מן הקוראן, סביבות שנת 621, אכן היה מקום במכה בשם 'המסגד הקדוש'. לעומת זאת, "המסגד הקיצון" הוא מליצה, לא שמו של מקום. מבין המסולמים הקדומים היו מי שהבינו את הביטוי כמטפורה או ככינוי למקום בשמים. ואף אם "המסגד הקיצון" אכן היה מקום ממשי עלי אדמות, אין זה סביר להניח שהוא ממוקם בארץ ישראל, וזאת מכמה טעמים. להלן כמה מהם:

במקומות אחרים בקוראן (30:1), ארץ ישראל מכונה "הארץ הסמוכה".

ארץ ישראל טרם נכבשה בידי המוסלמים ושום מסגד לא היה שם.

"המסגד הקיצון" זוהה, ככל הנראה, כאחד המקומות בערב: או העיר מדינה, או עיירה בשם ג'ירענה,
כ-16 ק"מ ממכה, שהנביא ביקר בה בשנת 630.

בכרוניקות המוסלמיות הקדומות ביותר העוסקות בירושלים, כגון בדיווחים על ביקורו של הח'ליפה עומר מיד לאחר כיבוש העיר בידי המוסלמים ב-638, אין זכר לזיהויו של "המסגד הקיצון" שבקוראן עם הר הבית.

בפסוקים מן הקוראן המהווים את הכתובת באורך 240 מטרים על הקירות הפנימיים של כיפת הסלע נפקד מקומם של הפסוק הנ"ל והסיפור על המסע הלילי. מסתבר שבעובדה זו יש משום ראיה שעד לשנת 692 הטענה שירושלים היתה נקודת ההמראה למסע הלילי טרם נודעה ברבים. (יש להעיר שהכתובת הקדומה ביותר בירושלים המצטטת את הפסוק הנ"ל היא מהמאה ה-11).

מוחמד אבן אל-חנפיה (638-700), קרוב משפחה של הנביא מוחמד, מצוטט כמי שביטל מכל וכל את הטענה כאילו רגלו של מוחמד דרכה על הסלע בירושלים; "הסורים הארורים האלה", אמר בדברו על בית אומיה, "מפיצים את הבדיה שהאלוהים שם את רגלו [של מוחמד] על הסלע בירושלים, כאשר לאמיתו של דבר רק אדם אחד, אברהם, דרך על האבן".

ואז, בשנת 715, מתוך רצון להעצים את מעמד ארצות שלטונם, השליטים לבית אומיה עשו דבר חכם באמת: הם בנו מסגד שני על הר הבית שבירושלים, וקראו את שמו 'אל מסג'יד אל-אקצא' (המסגד הקיצון). בדרך זו, ולמפרע, בית אומיה הקנה לעיר תפקיד בחיי מוחמד. הזיהוי של ירושלים כמקומו של 'אל מסג'יד אל-אקצא' היה חלק ממגמה מוסלמית מקיפה יותר לזהות מקומות המוזכרים בקוראן: "בכל מקום ששמו של מקום מוזכר בקוראן, הומצאו סיפורים כדי לתת את הרושם שבדרך כלשהי, במקום כלשהו, מישהו ידע על מה מדובר".

בניגוד לכל הגיון (כיצד אפשר לקבוע מהי כוונת הקוראן על ידי בנייתו של מסגד כמעט מאה שנים לאחר קבלת הקוראן?), בנייתו של מסגד אל-אקצא ממשי, כותב ההסיטוריון הפלשתיני א' ל' טיבאווי, "העניק ממשות לשם המושאל שבקוראן". למעשה זה היתה תוצאה בעלת משמעות מכרעת: הוא שיבץ את ירושלים בתוך הקוראן, ומכאן ואילך, ירושלים זכתה למעמד מרכזי יותר באיסלאם. היו גם תוצאות אחרות. מספר קטעים בקוראן נתפרשו מחדש כאילו התייחסו לעיר. ירושלים הפכה מקומו של יום הדין האחרון. שליטי בית אומיה השליכו את השם הרומי הלא-דתי של העיר, 'אייליה קפיטולינה' ('איליה', בערבית), והחלו משתמשים בשמות בנוסח יהודי: 'אל-קודס' ('הקדושה'), או 'ביית אל-מקדיס' ('בית המקדש'). הם פרסו את חסותם על ספרות ממין חדש שעסקה ב"שבחי ירושלים", ג'אנר שהיסטוריון אחד נוטה לכנות "ציוני". מסורות המתארות אימרותיו ומעשיו של הנביא ("חדית'" בערבית) המביעים יחס חיובי לירושלים החלו מופיעים בתקופה זו, וביניהן כאלו שהישוו ירושלים ומכה. אף נעשה נסיון להעביר את החג' (עלייה לרגל) ממכה לירושלים.

חוקרי האיסלאם מסכימים שהמניע של שליטי בית אומיה לטעון לנוכחות מוסלמית בעיר הקדושה היה אך ורק תועלתני. ההיסטוריון העיראקי עבדול עזיז דורי כותב שלמעשיהם היו "סיבות פוליטיות". חסון מסכים:

בנייתם של כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא, הפולחנים שייסדו שליטי בית אומיה בהר הבית והפצתן של מסורות איסלאמיות בדבר קדושת האתר – כל אלה מלמדים על המניעים הפוליטיים שעמדו ביסוד האדרת ירושלים בקרב המוסלמים.

כך גרמה תוכנית הבנייה של שליטי בית אומיה, שבאה לעולם ממניעים פוליטיים, לקידוש ירושלים באיסלאם.

שושלת בית עבאס

עם שקיעתה של בית אומיה בשנת 750 והעברת בירת הח'ליפה לבגדאד, "החסות של הח'ליפות הלכה ונתדלדלה", וירושלים כמעט נשכחה. במשך שלוש מאות וחמישים השנים הבאות, ספרים המשבחים עיר זו הפסיקו להיות רצויים ובניית מבנים מהודרים לא רק שפסקה אלא שמבנים קיימים התפוררו (כיפת הסלע קרסה ב-1016). זהב הוסר מהכיפה כדי לממן תיקונים ובדק בית עבור אל-אקצא. חומות העיר קרסו. יתירה מזו, המושלים של השושלת החדשה חלבו את ירושלים וסביבותיה בשל מה שפ' אי' פיטרס מאוניברסיטת ניו יורק מכנה "חמדנותם ואדישותם חסרת האחריות". העזובה בעיר היתה רבה עד כדי שממה. "אנשים מלומדים מעטים הם, והנוצרים מרובים", מבכה מוסלמי בן העיר מהמאה ה-10. רק מיסטיקנים המשיכו לבקר בעיר.

באמירה מזלזלת טיפוסית, מחבר אחר מהמאה ה-10 מתאר עת העיר כ"עיירת ספר המחוברת לרמלה", עיר קטנה וחסרת חשיבות ששימשה כמרכז המינהלי של הארץ. אלעד מתאר את ירושלים במאות הראשונות לשלטון המוסלמי כ"עיר שדה חסרת משמעות". ההיסטוריון הדגול שלמה דב גויטיין מעיר כי המילון הגיאוגרפי של אל-יקוט מזכיר את בסרה 170 פעמים, דמשק 100 פעמים, ואילו את ירושלים פעם אחת ויחידה, וגם בפעם הזאת רק דרך אגב. מעובדה זו ומהוכחות נוספות הוא מסיק כי בשש מאות השנים הראשונות של השלטון המוסלמי, "ירושלים התנהלה, ברוב התקופות, כעיירה פרובינציאלית הנתונה בידי פקידים ואישים תאבי בצע, ולעיתים לא רחוקות גם לפשיטות מצד פלאחים מרדניים או שבטים נודדים... ירושלים בהחלט לא היתה עיר של מצויינות בחכמות האיסלאם וגם לא בתחומים אחרים".

בתחילת המאה ה-10, מעיר פיטרס, השלטון המסולמי בירושלים היה "רפוי" ו"חסר משמעות פוליטית". מאוחר יותר, אל-ע'זאלי, המכונה לעיתים ה"תומאס אקווינס" של האיסלאם, ביקר בירושלים ב-1096, אך אינו מזכיר את הצלבנים הנעים לקראתו.

3. מסעי הצלב הראשונים

בתחילה, כיבוש ירושלים בידי הצלבנים בשנת 1099 עורר תגובה מוסלמית מתונה ביותר. הפרנקים לא זכו לתשומת לב של ממש; הספרות הערבית שנכתבה בעיירות הכבושות בידי הצלבנים בדרך כלל לא הזכירו אותם. על כן, כותב רוברט ארווין, בעבר מאוניברסיטת סנט אנדרוס בסקוטלנד, "בהתחלה, הקריאות לג'יהאד נפלו על אזניים ערלות". עמנואל סיון מהאוניברסיטה העברית מוסיף ש"אין סימנים של הלם או תחושת אובדן דתי והשפלה".

רק כאשר המאמץ לכיבושה של ירושלים מחדש נהיה רציני, בסביבות 1150, החלו המנהיגים המוסלמים לעורר את רגשות המוסלמים כלפי ירושלים. התעמלנים המוסלמים השתמשו בכלים שעמדו לרשותם (חדית', הספרות על "שבחי ירושלים" ושירה) כדי להדגיש את קדושתה של ירושלים והדחיפות להשיבה אל חיק השלטון המוסלמי. חדית' שהופיעו לראשונה העלו את חשיבותה של ירושלים באיסלאם על נס במידה גוברת והולכת; אחד מהם שם בפי הנביא מוחמד האימרה שחוץ ממות עצמו נפילתה של ירשולים לידי הכופרים היא האסון השני בגודלו לאיסלאם. לעומת השנים 1100-1150 שבהן לא הופיע ולו חיבור אחד העוסק בשבחי ירושלים, רבים כאלה הופיעו בחמישים השנים הבאות. סיון מציין שבשנות ה-1160 "התעמולה למען אל-קודס פרחה"; וכאשר צלאח א-דין הביא לנצחון המוסלמי בירושלים ב-1187, "מסע התעמולה... הגיע לשיאו". במכתב ששיגר צלאח א-דין ליריבו הצלבני, צלאח א-דין כתב שהעיר "היא בעינינו כפי שהיא בעיניכם. לנו היא חשובה עוד יותר".

הילת הכיבוש המחודש עמדה בעינה במשך כמה עשרות שנים לאחר מכן; צאצאי צלאח א-דין (הידועים כשושלת האיובים ששלטה עד 1250), למשל, פתחו במיזמי בנייה ושחזור אדירים בירושלים שהעניקו לעיר אופי מוסלמי מובהק יותר. עד כה ירושלים המוסלמית הסתכמה במבנים בהר הבית ותו לא; כעת מבנים מוסלמיים מובהקים (מנזרים סופיים ובתי ספר) נבנו בעיר לראשונה. אולג גראבאר, מהמכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת פרינסטון, מציין שבתקופה זו החלו לזהות את כיפת הסלע כמקום המדוייק של עלייתו של מוחמד לשמים ('אל-מעראג") במסעו הלילי: אם "המסגד הקיצון" נמצא בירושלים, אזי מסעו הלילי ועלייתו לשמים בעקבות כך אירעו, כך מסתבר, בהר הבית – ודוקא מאותו סלע עצמו שישו, על פי הטענה, עלה לשמים.

4. שושלת בית איוב

ואולם, עם השבת ירושלים לאיסלאם, ההתעניינות בה שוב ירדה; "עד מהרה התבררה העובדה הפשוטה שאל-קודס לא היתה חיונית לבטחונה של אמיפריה שמרכזה במצרים או סוריה. על כן, בשעות משבר פוליטי או צבאי, ניתן היה לוותר עליה", כותב דונלד פ' ליטל מאוניברסיטת מקגיל. בשנת 1219, כאשר האירופאים תקפו את מצרים במסגרת מסע הצלב החמישי, אחד מנכדיו של צלאח א-דין בשם אל-מועזם החליט לנתץ את חומות העיר מתוך חשש שאם הפרנקים יצליחו לכבוש את העיר עם חומותיה "הם יהרגו כל מי שיימצא בתוכה וגורלן של דמשק וארצות האיסלאם יהיה בידיהם". ניתוץ ביצורי העיר גרם לעזיבתם של רבים מתושביה ושקיעתה המהירה.

באותם ימים, המושל המוסלמי של מצרים וארץ ישראל אל-קמיל (נכד אחר של צלאח א-דין ואחיו של אל-מועזם) הציע לאירופאים לקבל את ירושלים לידיהם אם רק יסכימו לעזוב את מצרים, אך איש לא הסכים לעיסקה שכזו. כעבור עשר שנים, ב-1229, הסכמה כזו אכן הושגה, ואל-קמיל וויתר על ירושלים לטובת הקיסר פרדריק השני; בתמורה המושל הגרמני הבטיח סיוע צבאי לאל-קמיל נגד יריבו והמלך המתחרה אל-מועזם. אל-קמיל עמד על כך שהר הבית יישאר בשליטת המוסלמים ו"שכל נוהגי האיסלאם" ימשיכו במקום, תנאי שפרדריק קיבל על עצמו. לימים, בכותבו על ההסכם עם פרדריק, אל-קמיל תיאר את ירושלים בגילוי-לב יוצא דופן: "לפרנקים וויתרתי על כנסיות ובתים הרוסים בלבד". במילים אחרות, העיר שנכבשה בשנית ובאומץ לב בידי צלאח א-דין ב-1187 נמסרה מרצון על ידי נכדו כעבור רק ארבעים ושתיים שנים.

בשומעם שירושלים שבה לידי הנוצרים, רוחות המוסלמים סערו, כפי שניתן היה לצפות. היסטוריון מצרי כתב מאוחר יותר שאיבוד העיר היה "צרה גדולה למוסלמים, ורבים האשימו את אל-קמיל, וקיללו אותו בכל הארצות". מושל אחר מבית איוב, א-נסיר דאווד, הצליח לגרש את הפרנקים מן העיר בשנת 1239.

אלא שהוא עצמו החזיר את העיר לידי הצלבנים תמורת סיוע נגד אחד מקרובי משפחתו. בפעם הזאת הנוצרים הפגינו יחס פחות מכבד כלפי המקומות הקדושים לאיסלאם והפכו את המסגדים בהר הבית לכנסיות.

נוכחותם לא האריכה ימים. בשנת 1244 גייסות ממרכז אסיה פלשו לארץ ישראל וירושלים היתה שוב תחת שלטונו של מושל מבית איוב; ומכאן ואילך העיר נשארה תחת שלטון מוסלמי במשך כמעט שבע מאות שנה. ירושלים לא היתה יותר מקלף מיקוח בריאלפוליטיק של אותם ימים, כפי שהסביר מושל מבית איוב בתקופה מאוחרת יותר, א-סליח איוב, לבנו: אם הצלבנים יאיימו על שלטונך בקהיר, כך כתב במכתב, וידרשו ממך את שפלת החוף של ארץ ישראל וירושלים, "תן להם את המקומות הללו מיד בתנאי שלא תהיה להם אחיזה במצרים".

הפסיכולוגיה הפועלת כאן ראויה לציון: אבירים נוצריים באו מארצות רחוקות כדי לקבוע את בירתם בירושלים, ועובדה זו העלתה את מעמדה של ירושלים גם בעיני המוסלמים. "העיר היתה משאת נפשם של אויבי הדת, וכך הפכה, בתמונת ראי, קרובה ללבות המוסלמים" מסברי סיון. מלחמת הדעות יצרה מודעות, והצרכים הפוליטיים הביאו את המוסלמים לראות בירושלים את העיר הקדושה השלישית במעלתה באיסלאם (ת'אלית אל-מסג'יד).

השלטון הממלוכי והעותמאני

בתקופה הממלוכית (1250-1516), ירושלים המשיכה לשקוע ושבה למעמדה הנחות המורגל – היא לא היתה הבירה של שושלת כלשהי, והיתה מפגרת בתחומי הכלכלה והתרבות – אם כי מעמדה החדש כמקום קדוש לאיסלאם נשאר על כנו. ירושלים גם הפכה מקום מועדף להגליית מנהיגים פוליטיים בשל קירבתה למצרים והעובדה שלא היו לה חומות – אלה נותצו ב-1219 ולא שוקמו במשך למעלה משלוש מאות שנים, עובדה שהפכה את העיר טרף קל לשוסים. גולים אלה תרמו לבנייתם ואחזקתם של מוסדות דתיים, בתי ספר דתיים בעיקר, וכך נתבסס מחדש מעמד האיסלאם בעיר. אך ככלל לא היתה התעניינות ממשית בעיר, והתוצאה היתה שקיעה והידרדרות כלכלית. רבים מהבניינים המפוארים, לרבות אלה שבהר הבית, ננטשו והתפוררו, והעיר הלכה והתרוקנה מתושביה. מחבר מוסלמי מהמאה ה-14 קונן על מיעוט המבקרים המוסלמים בעיר. הממלוכים זרעו הרס ושממה בעיר במידה כזאת שבסיום שלטונם אוכלוסיית העיר מנתה ארבעת אלפים נפשות אומללות בלבד.

תקופת השלטון העותמאני (1516-1917) נפתחה בצורה חיובית מאוד. בשנים 1537-41 סוליימאן המפואר בנה מחדש את חומות העיר והשקיע ממון רב בירושלים (להבטיח את הספקת המים לעיר, למשל), אבל תוך זמן קצר ההתייחסות לעיר חזרה לדפוס המוכר. ירושלים נמסרה בידי פקידים תאבי בצע שבאו להתגורר בעיר לתקופה של שנה כדי לסחוט את מירב המיסים מהתושבים. "כאשר סחט את העיר עד תום", כתב פרונסאו-רנה שטובריאנד, צרפתי שערך נסיעה באיזור ב-1806, "הפאשה קם ועזב". קרה לא פעם שחמדנות זו גרמה להתקוממויות. השלטונות התורכיים נהגו לסחוט תיירים אירופאים כדי להשלים את הכנסתם, מה שאיפשר להם להתאמץ פחות בפיתוח הכלכלה בירושלים מאשר בערים אחרות. לפי רשומות המס מאותה תקופה, מוצר היצוא היחיד של העיר היה סבון. ירושלים היתה כה חסרת-חשיבות שלפעמים היא נחשבה כסרח עודף שצורף לתחום השיפוט של מושל שכם או עזה. גם הרמה האינטלקטואלית הלכה והידרדרה: בשנת 1670, נוסע שביקר בעיר דיווח שהמצב היה כה ירוד עד כי אפילו הערבית הספרותית שבפי המטיף במסגד אל-אקצא היתה עילגת. בתי הספר הדתיים הרבים מימים עברו נעלמו. אוכלוסיית העיר שוב הלכה ונתמעטה, ובשנת 1806 היא עמדה על פחות מתשעת אלפים תושבים.

במשך תקופה ארוכה זו, כותב ההיסטוריון ג'יימז פארקס, המוסלמים יכלו להרשות לעצמם להתעלם מהעיר משום "שהיא פשוט היתה קיימת, ולא עלה על דעתו של מוסלמי שהיא לא תמשיך להתקיים לעד" תחת שלטון מוסלמי לבטח. אין ספור דיווחים מצליינים, תיירים ודיפלומטים מערביים בירושלים תיארו את מצבה הארור והמאוס של העיר. ב-1611 ג'ורג' סאנדיז כותב שראה "בתים רבים חרבים; הבתים הישנים (רובם ככולם) הרוסים, החדשים מעוררים בוז". קונסטנטין וולני, מן המבקרים היותר אובייקטיביים, מתאר בשנת 1784 את "חומותיה ההרוסות" של ירושלים, "תעלת המגן המלאה שברים ואשפה, והחורבות המקיפות את העיר מכל עבר". "איזו שממה, איזו אומללות!", כתב שטובריאנד. גוסטאב פלוברט הידוע מ'מדאם בוברי' ביקר ב-1850 ומצא "חורבות מכל עבר, וריח של קברים בכל מקום. נדמה שקללת האלוהים מרחפת מעל העיר. העיר הקדושה לשלוש דתות הולכת ונרקבת משעמום, נטישה והזנחה". "כמה מסכנים ומעוררי רחמים הם אהובי השמים" אמר הרמן מלביל ב-1857. ב-1867 מארק טוויין כתב שירושלים "איבדה כל הדרה הקדום, והפכה כפר של קבצנים".

ממשלת בריטניה הכירה בהתעניינות המינימלית של המוסלמים בירושלים במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנים 1915-16, כשנשאו ונתנו עם חוסיין בן עלי, השריף של מכה, כדי להגיע להבנות בקשר למרד הערבי נגד השלטון העות'מאני, הבריטים החליטו לא לכלול את ירושלים בשטחים שהיו עתידים להימסר לערבים משום, כדברי האחראי על המשא ומתן מצד הבריטים, הנרי מקמהון, "לא היה מקום... בעל משמעות של ממש... דרומית לדמשק שהיה באמת חשוב בעיני הערבים".

ואכן, ברוח דברים אלה, השליטים התורכיים של ירושלים ב-1917 העדיפו לנטוש את ירושלים ולא להילחם עליה, ופינו את העיר סמוך לבואם של החיילים הבריטיים. על פי דיווח אחד, הם היו מוכנים להחריב את העיר הקדושה. ג'מאל פאשה, המפקד העליון של העות'מאנים, הורה לבני בריתו האוסטריים "לפוצץ את ירושלים לעזאזל" במידה והבריטים יגיעו לעיר. האוסטרים, בהתאם להוראה זו, כיוונו את התותחים שלהם לעבר כיפת הסלע והכינו מלאי של פגזים שהיה מספיק להפגזה כבדה במשך יומיים תמימים. לדברי העיתונאי פיאר ואן פאסן, כיפת הסלע עומדת כיום הודות לסרן יהודי בחיל התותחנים האוסטרי בשם מארק שוורץ, שבמקום להפגיז את המקומות הקדושים המוסלמיים בתגובה לחיילים הבריטיים המתקרבים, "השבית את התותחים של עצמו בשקט ועבר רגלית אל תוך הקוים של הבריטים".

5. השלטון הבריטי

בתקופה המודרנית, מציינת החוקרת הישראלית חוה לזרוס-יפה, ירושלים "הפכה מוקד של פעילות ערבית פוליטית ודתית רק בתחילת המאה [ה-20]". היא מזהה את הסיבה לכך ב"פעילות היהודית הגוברת בעיר וטענת היהדות על הכותל המערבי". השלטון הבריטי בין השנים 1917-48 הביא [את הערבים] לגלות ענין גובר והולך בירושלים. פוליטיקאים ערביים הקפידו לבקר בירושלים במשך שנות המנדט הבריטי. מנהיגים עיראקיים הגיעו לירושלים לעיתים קרובות, והתפללו באופן מופגן באל-אקצא ונשאו נאומים נרגשים. המקרה המפורסם ביותר היה ביקורו של המלך פייסל העיראקי שנכנס להר הבית בטקסיות דרך אותו שער שהח'ליפה עומר נכנס לעיר הכבושה בשנת 638. הפעילות העיראקית כללה גיוס כספים עבור אוניברסיטה איסלאמית בירושלים, והקמת קונסוליה ולשכת מידע במקום.

המנהיג הפלסטיני (והמופתי של ירושלים) חאג' אמין אל-חוסייני שם את הר הבית במרכז פעילותו הפוליטית האנטי-ציונית. חוסייני הביא משלחת של אישים מוסלמיים לכנס בינלאומי בירושלים ב-1931 כדי לגייס את תמיכת העולם המוסלמי למען הפלסטינים. הוא גם ניצל את מעמדם של המקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים כדי לזכות בתמיכה מוסלמית בינלאומית למען מאבקו נגד הציונות. לדוגמה: הוא עסק בגיוס כספים במספר מדינות ערב למען שיקום כיפת הסלע ואל-אקצא, ולשם כך הוא פירסם לעיתים תמונות של כיפת הסלע תחת מגן דוד; הוא אכן הצליח לגייס את המימון הדרוש כדי לשפץ את האתרים האלו ולהחזיר עטרה ליושנה.

מאלפת במיוחד היתה הטענה שהופיעה לראשונה בתקופה זו שהנביא מוחמד קשר את סוסו לכותל המערבי, עובדה שמצביעה על התפתחות חדשה. ואולם, כבר הוכיח שמואל ברקוביץ' שחכמי האיסלאם אמנם דנו במשך מאות שנים בשאלה זו – יש שטענו שהסוס נקשר לחומה המזרחית, ויש שצדדו בחומה הדרומית – אך לפני ההתנגשויות בין יהודים וערבים בכותל המערבי ב-1929, איש מהם לא ייחס את הדבר לחומה המערבית. הצרכים הפוליטיים, שוב, הניעו את השיח והאדיקות המוסלמיים.

השלטון הירדני

השלטון הירדני בירושלים בשנים 1948-67, התחוב בין התקופות הבריטית והישראלית, משמש אבן בוחן מעניינת; בהתאם לדפוס הקבוע, כשהמוסלמים כבשו את העיר העתיקה (מקומם של המקומות הקדושים), הם איבדו בה ענין. בתחילה הורגשה התלהבות כשהכוחות הירדניים כבשו את העיר שבין החומות ב-1948 – כפי שניתן להיווכח מהעובדה שהחשמן הקופטי הכתיר את המלך עבדאללה כ'מלך ירושלים' בנובמבר באותה שנה – אבל עד מהרה האדישות השגרתית גברה. להאשמים לא היתה שום חיבה מיוחדת לירושלים; כמה מאויביהם הגדולים ביותר ישבו שם, ועבדאללה חוסל שם ב-1951. אדרבה, ההאשמים התאמצו להמעיט בחשיבותה של העיר הקדושה לטובת עיר הבירה עמאן. ירושלים היתה הבירה המנהלית של הבריטים, אך כעת כל משרדי הממשלה בעיר (מלבד תיירות) נסגרו; לירושלים לא היתה כל סמכות אפילו על אזורים אחרים בגדה המערבית. הירדנים אף סגרו מספר מוסדות מקומיים ('הועדה הערבית העליונה' ו'המועצה המוסלמית העליונה' לדוגמה) והעבירו אחרים לעמאן (המשרד לעניני כספים של הווקף).

מאמציהם של הירדנים הצליחו: ירושלים הערבית שבה להיות עיירת ספר מבודדת הפחותה בחשיבותה משכם. הכלכלה דעכה עד כדי כך שאלפים רבים מקרב התושבים הערביים עזבו: האוכלוסייה של עמאן גדלה פי חמש בשנים 1948-67 לעומת גידול של 50% בלבד בירושלים. כדי לקבל הלוואה בנקאית היה צריך לנסוע לעמאן. האוניברסיטה הראשונה של הממלכה הוקמה בעמאן, יחד עם המעונות הרבים של משפחת המלוכה. ערביי ירושלים קלטו היטב את כוונת המהלכים [הירדניים], כפי שניתן ללמוד מדברי אחד מנכבדי העיר על המעונות המלכותיים: "הארמונות הללו היו צריכים להיבנות בירושלים, אבל הרחיקו אותם כדי שירושלים לא תהיה עיר אלא מעין כפר". מועצת העיר של מזרח ירושלים התלוננה באופן רשמי בשתי הזדמנויות שונות על היחס המפלה לה זכתה העיר מצד השלטונות הירדניים.

מעליב במיוחד היה המעמד הדתי של ירושלים שהלך ודעך. לא היה מימון מספיק למסגדים. רדיו ירדן נהג לשדר את תפילות יום השישי לא ממסגד אל-אקצא אלא ממסגד חדש-מקרוב-בא בעמאן. (למרבה האירוניה, ישראל החלה לשדר את התפילות מאל-אקצא מיד לאחר הנצחון הישראלי ב-1967). כל זה הצטרף למגמה רחבה יותר, לפיה השלטונות הירדניים ביקשו ליהנות ממעמדם כשולטים בירושלים תוך כדי זלזול מכוון בעיר: מרשל ברגר ותומס אידינופולוס מעירים שלמרות שהמלך עבדאללה "נהג להתפאר כמגן המקומות הקדושים, הוא לא פעל כדי להעצים את חשיבותה הדתית של ירושלים עבור מוסלמים".

התעלמותם של שליטי ירדן מירושלים לא היתה חריגה; העיר כמעט נעלמה כליל מהמפה הדיפלומטית הערבית. במחקרו הידוע של מלקולם קר על היחסים בין מדינות ערב בתקופה זו ('המלחמה הקרה הערבית') העיר אינה מוזכרת ככל הנראה ולו פעם אחת. אף מנהיג ערבי זר לא ביקר בירושלים במשך תשע עשרה השנים שהעיר היתה בשליטה ירדנית, והמלך חוסיין (ששלט בשנים 1952-99) עצמו ביקר רק לעיתים רחוקות מאוד. לאחר 1967 המלך הסעודי פייסל דיבר תכופות על כמיהתו להתפלל בירושלים, אך לא טרח משום מה להתפלל שם כאשר הדבר היה בידו. ראויה לציון במיוחד העובדה שבמסמך הייסוד של אש"ף, האמנה הפלשתינית הלאומית משנת 1964, ירושלים אינה מוזכרת, אף לא ברמז.

6. השלטון הישראלי

ההזנחה הגיעה לסיומה אחרי יוני 1967 כאשר השליטה על העיר העתיקה עברה לידי ישראל. הפלשתינים שוב שמו את ירושלים במרכז התוכנית הפוליטית שלהם. תמונות של כיפת הסלע החלו להופיע בכל מקום, ממשרדו של יאסר ערפאת ועד למכולת השכונתית. סיסמאות בענין ירושלים הלכו והתרבו, והעיר הפכה לנושא הרגשי ביותר בסכסוך הערבי-ישראלי. אש"ף ביקש לתקן את ההשמטה משנת 1964 על ידי אזכור מפורש של ירושלים בחוקה שפרסם בשנת 1968 בתור "מקום מושבו של הארגון לשחרור פלשתין".

"כפי שקרה בתקופה הצלבנית", מציין לזרוס-יפה, מנהיגים מוסלמיים "החלו שוב להדגיש את קדושתו של ירושלים במסורת האיסלאמית". לשם כך הם אף נקטו בחלק מאותם טיעונים (הכחשתו של כל קשר דתי של השליט החדש לעיר, למשל) והסתמכו על אותם חדית'ים כדי לבסס את טענותיהם. המוסלמים החלו לדבר על מסירותם לירושלים: ערפאת הכריז כי "אל-קודס היא תחושתנו הפנימית ביותר, תחושתו של עמנו, ותחושתם של כל הערבים, המוסלמים והנוצרים בכל העולם". הגזמות הפכו דבר שבשיגרה (כעת טענו שירושלים "דומה בקדושתה" למכה ולמדינה; ואפילו "המקום המקודש לנו ביותר"). ירושלים הוזכרה תכופות בהחלטות של הליגה הערבית ושל האו"ם. ממשלות ירדן וסעודיה החלו מעבירים תקציבים ביד רחבה מאוד ובמידה הפוכה ממש לכיליות בה נקטו לפני 1967.

לא רק הפלשתינים הדגישו את ירושלים: העיר שימשה מנוף לגייס את תמיכתו של העולם המוסלמי ברחבי העולם. עובדה זו נעשתה גלויה יותר לעין בספטמבר 1969 כשהמלך פייסל ניצל התפרצות של אש במסגד אל-אקצא כדי לכנס עשרים וחמישה מנהיגים של מדינות מוסלמיות ולהקים את ארגון הועידה האיסלאמית, ארגון דמוי-או"ם למוסלמים. בלבנון, הארגון הפונדמנטליסטי חיזבאללה מציג תמונה של כיפת הסלע על כל דבר אפשרי, ממודעות קיר ועד צעיפים, ולעיתים קרובות בתוספת הסיסמה: "אנחנו מתקדמים". המנהיג הרוחני השיעי המוביל בלבנון, שייח' מוחמד חוסיין פדלאללה, נוהג לנצל את הנושא של שחרור ירושלים מידי השלטון הישראלי כדי להלהיב את שומעי לקחו; מטרתו, לדברי הביוגרף שלו מרטין קרמר, איננה אמורפית אלא מעשית מאוד, דהיינו "לחולל תנועה שתשחרר את לבנון בשם האיסלאם".

בדומה לכך, הרפובליקה האיסלאמית של איראן הציבה את ירושלים כנושא מרכזי, וזאת על פי התכתיב של מייסדה אייטולה חומיינו, שקבע כי "ירושלים הינה רכושם של המוסלמים והיא חייבת לשוב לידיהם". מאז זמן קצר לאחר עליית המשטר הנוכחי, תמונה של כיפת הסלע מופיעה על המטבע בשווי ריאל אחד וכן על השטר בשווי אלף ריאל (אם כי, בהתחלה, ולמרבה הבושה, הוא צויין בטעות כ'מסגד אל-אקצא'). לחיילי איראן שנלחמו עם כוחותיו של סדאם חוסיין בשנות ה-1980 חולקו מפות פשוטות שהצביעו על מסלול התקדמותם דרך עיראק ועד לירושלים. אייטולה חומייני הכריז על היום השישי האחרון של רמדאן כ'יום ירושלים', וקריאתו זו חוללה מנהג קבוע לפיו מתארגנות הפגנות נגד ישראל ביום זה במדינות רבות כגון תורכיה, תוניסיה ומרוקו. הרפובליקה האיסלאמית של איראן מציינת את היום עם בולים ומודעות קיר המציגות את נופי ירושלים עם סיסמאות הפצרה ועידוד. בפברואר 1997, המון שמנה כ-300,000 איש חגגו את יום ירושלים בנוכחותם של נכבדים דוגמת הנשיא האשמי רפסנג'אני. היום נחגג (כולל נאומים, תערוכת אומנות, הצגות פולקלור ותוכנית לנוער) במקומות מרוחקים כגון דירבורן, מישיגן.

יחד עם העלייה בעוצמת הטענה המוסלמית לקשר נלהב לירושלים, נרשמת עלייה של פי ארבע בעלייה לרגל של מוסלמים לעיר בארבע השנים האחרונות. הופיעה ספרות חדשה בנוסח "שבחי ירושלים". ירושלים גורמת לרגשות כה עזים אצל מוסלמים עד שהחלו מחברים ספרי שירה בנושא (בפרט בשפות מערביות). ובמישור הפוליטי, ירושלים הפכה ענין מלכד באופן מיוחד אצל דוברי ערבית. "ירושלים היא הנושא היחיד המסוגל לאחד את הערבים. היא גורמת להם להתלכד", ציין דיפלומט ערבי בכיר בשנת 2000.

הלהט בקשר לירושלים מתחרה לפעמים אף במרכזיותה של מכה. לא אחת נמסר בשמה של אישיות רמת-דרג כמו הנסיך עבדאללה מסעודיה שמבחינתו, "ירושלים היא בדיוק כמו מכה". חסאן נסראללה מרחיק לכת עוד יותר כאשר הצהיר בנאום מרכזי: "לא נוותר על פלשתין, כל פלשתין, וירושלים תשאר המקום שאליו יתפללו כל לוחמי הג'יהאד".

טענות מפוקפקות

יחד עם האמוציות הגבוהות, הופיעו ארבע טענות היסטוריות מפוקפקות הבאות לתמוך בטענה המוסלמית ביחס לירושלים.

הקשר האיסלאמי לירושלים עתיק יותר מזה של היהודים – ה"שר" הפלשתיני לקרנות התומכות בעניינים דתיים טוען שירושלים "תמיד" היתה תחת ריבונות מוסלמית. כיוצא בזה, גאדה טלהאמי, פולמוסן, טוען ש"ישנן ערים קדושות נוספות באיסלאם, אך לירושלים מקום מיוחד בליבותיהם ובמחשבותיהם של המוסלמים, שכן גורלה תמיד היה מעורה בגורלם". תמיד? כיצד יתכן לומר כך מאחר וירושלים נוסדה כאלפיים שנה לפני הופעת האיסלאם? איברהים הופר, מהמועצה ליחסים אמריקניים-איסלאמיים בוושינגטון, מסביר את הסתירה: "הקשר המוסלמי לירושלים אינו מתחיל עם הנביא מוחמד, הוא מתחיל עם הנביאים אברהם, דוד, שלמה וישו, הנחשבים גם הם נביאים על פי האיסלאם". במילים אחרות, הדמויות המרכזיות של היהדות והנוצרות היו, אליבא דאמת, פרוטו-מוסלמים. זה מסביר את הטענה בפי הפלשתיני המצוי ש"ירושלים היתה ערבית מאז בריאת העולם".

הקוראן מזכיר את ירושלים – המסע הלילי זוהה אצל המוסלמים עם ירושלים באופן כה מובהק עד שזיהוי זה מופיע במפורש בכמה מהדורות של הקוראן, בפרט בתרגומים. יש שקובעים בהערת שוליים ש"המסגד הקיצון" "חייב" להתפרש כירושלים. ויש שמעיזים (לחלל את הקודש?) להוסיף את המילה "ירושלים" לטקסט מיד לאחר "המסגד הקיצון". וכמה דרכים לכך. התרגום של סייל מוסיף באותיות מוטות:

מן המסגד הקדוש במכה אל המסגד הקיצון של ירושלים.

התרגום של אסאד משתמש בסוגריים מרובעים:

מן המסגד הקדוש [במכה] אל המסגד הקיצון [בירושלים].

ובתרגום בחבודי-טרנר הדברים מופיעים בקטסט ללא כל הבחנה:

מן המסגד הקדוש במכה אל המסגד הקיצון בפלשתין.

מאחר וירושלים מופיעה בתרגום של הקוראן, אין להתפלא שהמסתמכים על תרגומים אלה מאמינים שאכן "ירושלים מוזכרת בקוראן"; וזאת היתה טענתם של קבוצה של מוסדות מוסלמיים בשנת 2000. אחד מהם הרחיק לכת יותר; לפי הופר "הקוראן מתייחס לירושלים באמצעות המוקד המוסלמי שבתוכה, מסגד אל-אקצא". לשיבוש זה השלכות מעשיות: אחמד עבד אר-רחמן, למשל, המזכיר הכללי של "הקבינט" הפלשתיני, ביסס את טענתו לריבונות פלשתינית כך: "ירושלים היא מעל כל נסיון מרושע, לא ניתן לחללה, ולא ניתן לשנות את העובדה כי הדבר כתוב בקוראן".

מוחמד ביקר בירושלים בפועל – הביוגרפיה של הנביא מוחמד על פי האיסלאם מקיפה ומפורסמת, ואין בה ולו רמז כלשהו שיצא אי פעם מחצי-האי ערב, קל וחומר שאין זכר לכך שביקר בירושלים. כשקארן ארמסטרונג, מומחית לענייני האיסלאם, כותבת ש"טקסטים מוסלמיים קובעים בבירור כי... הסיפור על המסע הלילי המיסטי לירושלים... לא היה אירוע פיזי אלא חוויה רוחנית", היא בסך הכל טוענת את הידוע לכל. דברים אלה כלולים במאמר הנושא את הכותרת "טענת האיסלאם: מדוע ירושלים היתה כה מרכזית בתפיסתו של מוחמד" הטוען ש"ירושלים היתה חשובה ביותר לזהות הרוחנית של המוסלמים כבר בימיה הראשונים של הדת". אבל בכך לא היה די. ארמסטרונג הותקפה כמי שאחראי ל"זיוף חסר-בושה" של האיסלאם, וכמי שטוען ש"המוסלמים אינם מאמינים בנס שאירע לנביאם".

אין לירושלים כל חשיבות ליהודים– הצעד הראשון הוא להכחיש כל קשר יהודי לכותל המערבי (או 'כותל הדמעות'), החלק היחיד של המקדש מימי קדם שעדיין עומד. בשנת 1967, פקיד בכיר של הוואקף תיאר את הקשר של היהודים לכותל כאקט של "תוקפנות כלפי מסגד אל-אקצא". המלך הסעודי פייסל המנוח התבטא בענין זה בבוז גלוי: "כותל הדמעות הוא מבנה שהם בוכים מולו, ואין להם כל זכות היסטורית למקום. אפשר לבנות להם קיר אחר לבכות מולו". עבד אל-מליכ דהאמשה, חבר כנסת מוסלמי, קבע נחרצות ש"לכותל המערבי אין כל קשר לשרידי המקדש היהודי". האתר של הרש"ף קובע בקשר לכותל המערבי ש"ישנם יהודים אורתודוקסיים הרואים בכותל מקום קדוש, וטוענים שהוא שריד למקדשם. כל המחקרים ההיסטוריים והחפירות והארכיאולוגיות לא העלו הוכחה כלשהי לטענה זו". המופתי של הרש"ף מתאר את הכותל המערבי כ"גדר של האתר המוסלמי הקדוש, ולא יותר", ומצהיר כי "אין ולו אבן אחת בכותל המערבי הקשור להיסטוריה היהודית". הוא אף מזלזל בקשר היהודי למקום, ולמראיין ישראלי אמר בבוז "שמעתי שהמקדש שלכם היה בשכם, או אולי בבית לחם". בדומה לכך, ערפאת הכריז ש"חברון מקודשת יותר ליהודים מירושלים". קיים אפילו מחקר מאוניברסיטת עין שמס במצרים המתיימר להוכיח שמסגד אל-אקצא קדם לעתיקות היהודיות בירושלים– בלא פחות מאלפיים שנה.

ברוח זו, מוסדות מוסלמיים דוחקים בתקשורת המערבית להתייחס להר הבית ולכותל המערבי לפי שמותיהם האיסלאמיים (אל-חראם א-שריף, אל-בוראק), ולא בשמותיהם היהודיים העתיקים הרבה יותר. (המונח 'אל-חראם א-שריף', למשל, הוא מהתקופה העות'מנית). כשעיתונאים מערביים מסרבים ליישר קו, ערפאת מתקומם, וסוכנות הידיעות שלו רואה בכך חלק מ"קונספירציה מתמדת נגד המקומות הקדושים שלנו בפלשתין", והמופתי שלו רואה בכך עבירה הנוגדת את החוק האיסלאמי.

הצעד השני הוא למנוע מהיהודים גישה לכותל. "אסור ליהודים להתפלל בכותל המערבי", קובע מנהיג איסלאמי המתגורר בישראל. המנהל של מסגד אל-אקצא קובע ש"זהו מקום למוסלמים, רק מוסלמים. אין כאן כל מקדש, רק מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע". רדיו קול פלשתין דורש לאסור על פוליטיקאים ישראלים אפילו לנגוע בכותל. עכרמה צברי, המופתי של ירושלים מטעם הרש"ף, אוסר על היהודים לבצע תיקונים לכותל ומרחיב את הטענה האיסלאמית באומרו: "כל המבנים הסובבים את מסגד אל-אקצא הינם וואקף [=הקדש] מוסלמי".

הצעד השלישי הוא לדחות על הסף כל סוג של שליטה יהודית בירושלים, כפי שעשה ערפאת באמצע שנת 2000: "לא אסכים לכל נוכחות ריבונית ישראלית בירושלים". דברים ברוח זו נאמרו גם מפי הנסיך הסעודי עבדאללה שאמר ש"בקשר לירושלים אין על מה לשאת ולתת ואין על מה להתפשר". אפילו השר לענייני חוץ של עומאן, יוסוף בין עלאווי בין עבדאללה, אמר לראש ממשלת ישראל שהריבונות בירושלים צריכה להיות פלשתינית בלבד "כדי להבטיח בטחון ויציבות".

הצעד האחרון הוא למנוע מהיהודים כל גישה לירושלים בכלל. כדי לקדם מטרה זו, פורחת סוגה ספרותית הטוענת לזכות איסלאמית בלעדית לירושלים כולה. ספרי לימוד של בתי הספר מתייחסים למקומה של העיר בנוצרות ובאיסלאם, אך מתעלמים מן היהדות. שותף אמריקני של חמאס טוען שירושלים היא "עיר קדושה ערבית, פלשתינית ואיסלאמית". כרזה שהונפה במהלך הפגנת רחוב מבטאת את הענין בתמציתיות: "ירושלים היא ערבית". אין מקום כאן ליהודים.

דעות נגד ירושלים

על אף אהבת ציון מוסלמית זו, קיים באיסלאם זרם נסגני אך עקשני המביע דעה אנטי-ירושלמית. עמדה זו רואה במהלך המדגיש את מקומה של ירושלים מעשה אנטי-איסלאמי העלול לחתור תחת קדושתה המיוחדת של מכה.

בתקופה הקדומה של האיסלאם, מעיר ההיסטוריון ברנרד לואיס מפרינסטון, "היתה קיימת התנגדות עזה בקרב חכמי הדת והחוק" לתפיסה הרואה בירושלים עיר קדושה. הם ראו בכך "טעות של יהודיזציה – כנסיון נוסף מיני רבים על ידי יהודים שהתאסלמו להחדיר מושגים יהודיים לאיסלאם". המתנגדים הנוקשים לירושלים פרסמו סיפורים במטרה להראות שהתפיסה הרואה בירושלים עיר קדושה היא יהודית. במפורסם מסיפורים אלה, יהודי שהתאסלם בשם כעב אל-אחבאר, הציע לח'ליפה עומר לבנות את מסגד אל-אקצא ליד כיפת הסלע. בתגובה הח'ליפה האשים אותו בכך שהוא שב למקורות היהודיים שלו:

עומר שאל אותו: "היכן לדעתך עלינו למקם את בית התפילה?"

"ליד הסלע [שבהר הבית]", השיב כעב.

"בשם אללה, כעב", ענה עומר, "אתה הולך בעקבות היהדות. ראיתי אותך מוריד את הסנדלים שלך [על פי המנהג היהודי]".

"רציתי לחוש את זה ברגליים יחפות".

"ראיתי אותך", אמר עומר. "אבל... לך מפה! לא צווינו בקשר לסלע, אלא צווינו בקשר לכעבה [במכה]".

גירסה אחרת של המעשה מדגיש עוד יותר את התוכן היהודי: על פי גירסה זו, כעב אל-אחבאר מבקש לשדל את החליפה עומר להתפלל מצפון לסלע הקדוש, כאשר הוא מצביע על היתרון שבכך: "אז אל-קודס כולה, כלומר אל-מסג'יד אל-חראם יהיה לפניך". במילים אחרות, אומר היהודי שהתאסלם, הסלע ומכה יהיו בקו ישר והמוסלמים יוכלו להתפלל לעבר שניהם בעת ובעונה אחת.

העובדה שבמשך כמעט שנה וחצי בחיי מוחמד המוסלמים התפללו לעבר ירושלים גרמה לכך שמעמדה של העיר באיסלאם רווי סתירות. עובדה זו העניקה לירושלים מעמד וקדושה באופן חלקי, אבל יחד עם זאת היא עשתה את העיר למקום שנדחה בפירוש על ידי אלוהים. לפי חדית'ים קדומים מסויימים, המוסלמים נותנים ביטוי לדחייה זו בכך שהם מתפללים, בכוונת מכוון, כאשר אחוריהם כלפי ירושלים. שריד ממנהג זה ניתן לראות עד היום כאשר המתפלל במסגד אל-אקצא מפנה את אחוריו כלפי מקום המקדש אליו מתפללים היהודים. אין זה מקרה. או, כפי שניסח זאת בחדות ראש הממשלה אריאל שרון: כשמוסלמי מתפלל באל-אקצא "גבו מופנה אליו. גם חלקים מסויימים מפלג גופו התחתון".

אבן-תימיה (1263-1328), מהוגי הדעות הדתיים המחמירים והמשפיעים ביותר באיסלאם, בלט בשיטתו האנטי-ירושלמית. כחלק מנסיונו הנרחב לטהר את האיסלאם מתוספות ומדעות וממעשים בלתי ראויים, הוא דחה את קדושתה של ירושלים כרעיון שמקורו אצל היהודים והנוצרים, וכן מהיריבות מדורות עברו בין בית אומיה ומכה. תלמידו של אבן-תימיה, אבן-קאיים אל-ג'אוזייה (1292-1350), הרחיק לכת עוד יותר ופסל את החדית'ים המדברים על ירושלים כשקריים. בנוסף לכך, היה ידוע אצל מלומדים מוסלמיים שחיו לאחר התקופה הצלבנית שהפרסום הרב שניתן לחדית'ים המדברים על ירושלים נבע מצורכי התעמולה האנטי-צלבנית– כלומר מכורח הנסיבות הפוליטיות – ועל כן התייחסו אליהם בחשדנות.

ישנן אינדיקציות נוספות למעמדה הנחות יחסית של ירושלים בסולם הקדושה: היסטוריון של האומנות טוען כי "ביחס ליצירות הרבות המתארות את מכה, מדינה, והכעבה, מספר היצירות המתארות את ירושלים הוא מועט מאוד". לדעתם של כמה מחברים מימי הביניים, האמונה שיום הדין הגדול באחרית הימים יתרחש בירושלים הומצאה כדי לשכנע מוסלמים לבקר בעיר.

היו מחברים מודרניים שלא קיבלו את הילת הקדושה שאפפה את ירושלים. מוחמד אבו-זייד כתב ספר במצרים ב-1930 שהיה כה רדיקלי עד שנגנז וכיום לא נשארו ממנו עותקים. בספר, בין אמירות רבות אחרות, הוא

ביטל את רעיון המסע השמיימי של הנביא דרך ירושלים, וטען שהטקסט הקוראני מתייחס להג'רה שלו ממכה למדינה; "המסגד הקיצון" ("אל-מסג'יד אל-אקצא") אין לו, איפוא, כל קשר לירושלים, אלא הכוונה היתה למסגד במדינה.

העובדה שדעה זו מוחרמת ואסור לפרסום מלמד על הנצחון הכמעט מוחלט של הגישה הפרו-ירושלמית באיסלאם. ומכל מקום, ביטוי לעמדה זו צף מידי פעם. בועידת פסגה של מנהיגים ערביים במרס 2001, מועמר אל-קד'אפי לעג לאובססיה של עמיתיו בקשר למסגד אל-אקצא. "לעזאזל", הוא צוטט על ידי צירים, "או שתפתרו [את הבעיה] או שלא תפתרו [אותה]. זה בסך הכל מסגד, ואני יכול להתפלל בכל מקום".

סיכום

צרכים פוליטיים, ולא אמונה דתית, הם שתדלקו את הקשר המוסלמי לירושלים מזה אלף ארבע מאות שנה. דבריו של ההיסטוריון ברנרד ווסרסטיין בקשר להתפתחות הרגשות של המוסלמים במשך שנות המאבק נגד הצלבנים יפים גם למאות השנים שלאחר מכן: "פעמים רבות, בכל הקשור לירושלים, יש להסביר את הרגש הדתי המוגבר ככורח פוליטי". למגמה זו שלוש השלכות. קודם כל, ירושלים לעולם לא תהיה יותר מאשר עיר משנית בעיני המוסלמים; "אי אפשר לומר שהאמונה בקדושתה של ירושלים", מסיק סיון בצדק, "היתה רווחת או מושרשת לעומק באיסלאם". שנית, הרצון המוסלמי אינו מתמקד כל כך בשליטה בירושלים, אלא במניעת השליטה בה מכל גורם אחר". שלישית, הקשר האיסלאמי לעיר חלש יותר מזה של היהודים היות והוא בא לעולם גם מתוך מניעים חולפים וארציים ולא רק מתוך טענות אמוניות שאינן נתונות לשינוי.

לעומת זאת, מכה היא עיר הנצח של האיסלאם, המקום שעליו חל איסור מוחלט של כניסה למי שאינו מוסלמי. ניתן לומר, בצורה גסה מאוד, שמכה עבור המוסלמים היא מה שירושלים עבור היהודים– נקודה שהקוראן (2:145) בעצמו מזכיר באומרו שלמוסלמים קיבלה משלהם ול"עם הספר" מקום אחר. הקבלה זאת לא נתעלמה מעיניהם של המוסלמים בימי הביניים; יקוט אל חמואווי (1179-1229) הגיאוגרף כתב, למשל, ש"מכה קדושה למוסלמים וירושלים ליהודים". בעידן המודרני ישנם חוקרים שהגיעו למסקנה דומה: "לירושלים עבור היהודים תפקיד דומה לזה של מכה עבור המוסלמים" כותב עבדול האדי פלאצי, המנהל של המוסד לתרבות של הקהילה המוסלמית האיטלקית.

ההקבלות הינן ברורות. היהודים מתפללים שלוש פעמים ביום לעבר ירושלים, המוסלמים חמש פעמים ביום לעבר מכה. המוסלמים רואים במכה טבורו של העולם, כפי שהיהודים מתייחסים לירושלים. בעוד היהודים מאמינים שאברהם כמעט הקריב את יצחק, אחי ישמעאל, בירושלים, המוסלמים מאמינים שהדבר אירע במכה. לכעבה במכה תפקיד דומה (מוקד לעלייה לרגל, למשל) עבור המוסלמים, לזה של המקדש בירושלים עבור היהודים. מקובל על מאמיני שתי הדתות שמבנים אלה יחודיים. בשני המתחמים, המאמין חולץ את נעליו והולך יחף. מקדש שלמה חונך ביום הכיפורים, היום העשירי בשנה, וכך גם הכעבה זכה למכסה החדש הפרוס מעליו ביום העשירי בשנה. כשם שעבור היהודים קדושתה של ירושלים כה גדולה שלא רק אדמתה אלא אף אווירה נחשב קדוש, עבור המוסלמים איזכור שמה של מכה "מעורר אימה בלב המוסלמים", כדברי עבד אחמד מהאגודה האיסלאמית במרכז ניו-ג'רזי.

הקבלה זו בין מכה וירושלים יכולה לשמש בסיס לפתרון, כפי ששייח' פלאצי כותב בחכמתו:

ההבדלה בין כיווני התפילה פותחת פתח שיאפשר להפחית את היריבויות בקשר לשליטה במקומות הקדושים. עבור מי שקיבל מאללה את המתנה של השלוה ואת הרצון להתפייסות, לא אמור להיות קשה להגיע למסקנה, שכשם שאיש אינו מעלה בדעתו ליטול מהמוסלמים שליטה מוחלטת במכה, על פי השקפת האיסלאם – למרות טענות התעמולה חסרות השחר להיפך – אין כל נימוק תיאולוגי של ממש להתנגד לזכות דומה עבור היהודים בירושלים.

כדי לבסס את דעתו, פלאצי מצביע על מספר קטעים מפתיעים ובדרך כלל נשכחים בקוראן. באחד מהם (5:22-23) מצוטט משה כמי שמצווה את היהודים "להיכנס לארץ הקודש (אל-ארד אל-מוקדיסא) שהאל חלק לכם". בפסוק אחר (17:104) אומר בשם האל עצמו אותם הדברים: "אמרנו לבני ישראל: 'שבו בבטחה בארץ'". בקוראן 2:145 קובע שהיהודים "לא יעשו כמותכם בענין הקיבלה; וכך אתם לא תלכו אחר הקיבלה שלהם", מה שמעיד על ההכרה בכיוון התפילה של היהודים לעבר הר הבית. "האל עצמו קובע שחשיבותה של ירושלים ליהודים היא כחשיבותה של מכה למוסלמים", מסיים פלאצי.

מהניתוח שלו עולה מסקנה ברורה והגיונית: כשם שהמוסלמים שולטים במכה בלתי-מחולקת, היהודים צריכים לשלוט בירושלים בלתי-מחולקת.

___________________________________________________________________________

עדכון נובמבר 18, 2001: לעדכונים לניתוח זה, ראה הבלוג שלי "More on the Muslim Claim to Jerusalem".

עדכון ספטמבר 3, 2002: ראה ניתוח חדש ומרתק של אחמד מוחמד ערפה בבלוג שלי "The Prophet's Night Journey; To Where?".

עדכון מאי 15, 2004: בבלוג שלי "Constructing a Counterfeit History of Jerusalem", מרחיב על היבט אחד מתוך מאמר זה.

עדכון ינואר 4, 2006: היום, במאמרי "Offer: $1 Million for Finding 'Jerusalem' in the Koran", אני מכוון את הזרקורים על אחת המסקנות העולות מתוך מאמר זה.