עכשיו כשמתנהלות השיחות על הסדר הקבע בין ישראל והפלשתינאים, דנים סוף סוף בנושא ירושלים. ביסודו הסכסוך בענין זה נסב על ויכוח בין היהודים לבין המוסלמים בשאלה למי מהם יש את הזיקה הקדומה יותר, המתועדת יותר והעמוקה יותר אל עיר הקודש.
מסקירת העובדות, אפילו באופן שטחי, עולה שאין הטענות שקולות.
בשביל היהודים יש לירושלים חשיבות מיוחדת מאין כמוה. יש לה מעמד יחיד במינו בהלכה היהודית והיא מצויה ברוב הבטי בדת היהודית. כשהיהודים מתפללים הם פונים לכיוון ירושלים; הם מתאבלים על חורבן בית המקדש שם; הם שבים ומביעים את המשאלה "לשנה הבאה בירושלים". היא בירתה היחידה של המדינה היהודית הן הקדומה והן החדשה.
לעומת זאת, אצל המוסלמים יש לירושלים מעמד לגמרי משני. היא לא מוזכרת בקוראן או בתפילות אפילו פעם אחת. הנביא מוחמד אף פעם לא ביקר בה ולא היה לו שום זיקה אליה. מעולם לא היתה ירושלים לבירתה של יחידה מדינית מוסלמית כלשהי, ומעולם לא היתה מרכז תרבות איסלאמית.
לאמיתו של דבר מכה היא ה"ירושלים", של האיסלאם. בה, לפי אמונת המוסלמים, אברהם כמעט העלה את ישמעאל קורבן. שם חי מוחמד את רוב ימי חייו והתרחשו כל המאורעות הרי הגורל של ימי האיסלאם הראשונים. המוסלמים פונים לכיוונה כשהם מתפללים חמש פעמים כל יום ושם אסור שתהיה דריסת רגל לשאינו מוסלמי.
היות שבאיסלאם נודעת לירושלים חשיבות משנית, למה המוסלמים טוענים היום שהיא יותר חשובה להם מאשר ליהודים? את התשובה יש למצוא בפוליטיקה. המוסלמים מגלים ענין בירושלים מבחינה דתית כל אימת שיש לדבר תועלת מעשית. כשתועלת זו פוקעת כך פוחת מעמדה של ירושלים. מחזור זה קרה לפחות חמש פעמים במהלך אלף וארבע מאות שנה האחרונות.
הנביא: כשביקש הנביא לשכנע את היהודים לעבור לאיסלאם בשנות העשרים למאה השביעית לספירה הוא אימץ כמה מנהגים יהודיים – צום דוגמת יום הכיפורים, בית תפילה דמוי בית הכנסת, מאכלים אסורים כדיני הכשרות ובנוסף תפילות בצורת התחנון תוך פניה לירושלים. ואולם אחרי שרוב היהודים דחו את פניות מוחמד החליף הקוראן את כיוון התפילה וקבעו לכיוון מכה וירושלים איבדה מחשיבותה למוסלמים.
שושלת בית אומיה: כעבור כמה עשרות שנים שוב רכשה ירושלים חשיבות כששליטי בית אומיה חיפשו אמצעים להאדיר את חשיבות הארצות שבשליטתם. אחד האמצעים האלה היה להקים בירושלים שני מבנים דתיים כבירים, הלא הם כיפת הסלע בשנת 691 ומסגד אל אקצה בשנת 715 לספירה.
אז נהגו בני אומיה בערמומיות: בקוראן כתוב "הסיע האל את מוחמד בלילה מהמסגד המקודש שבמכה אל המסגד המרוחק ביותר (אל-אקצה)". כשנתגלה קטע זה (בסביבות 612 לספירה) הביטוי "המסגד המרוחק ביותר" היה משל מליצי ולאו דווקא מקום מסוים. אחרי כמה עשרות שנים כשבנו בני אומיה מסגד בירושלים הם כינוהו אל-אקצה ומאז הביטוי מובן כהתיחסות לירושלים.
כשנפלו בני אומיה בשנת 750 לספירה, נשכחה ירושלים כמעט לחלוטין.
מסעי הצלב: כשכבשו הצלבנים את ירושלים בשנת 1099 לספירה בתחילה היתה התגובה המוסלמית מועטה. אחר כך, כגבור מסע הנגד המוסלמי התפתחה ספרות שלמה בשבחי ירושלים. עקב כך, התחילו בתקופה הזאת לראות את ירושלים כשלישית בדרגתה בין ערי הקודש האיסלאמיות.
אז, אחרי שובה לשלטון המוסלמים בשנת 1187 לספירה חזרה ירושלים לשכחתה. הידלדלה האוכלוסיה ואפילו חומות המגן התמוטטו.
הכיבוש הבריטי: רק אחרי שחיילי הצבא הבריטי הגיעו לירושלים בשנת 1917 התעוררו המוסלמים לחשיבות העיר. המנהיגים הפלשתינים שמוה מוקד מסעם נגד הציונים.
כשכבשו חיילים ירדניים את העיר העתיקה בשנת 1948, שוב, כמצופה, חדל ענין המוסלמים בירושלים. היא חזרה למעמדה כעיר שדה והירדנים בכוונה הפחיתו במעמדה לעומת רבת עמון, בירתם.
מי שביקש הלוואה מבנק, או להזמין קו טלפון או לשלוח חבילה בדואר רשום נאלץ לשם כך לנסוע לרבת עמון. ברדיו הירדני שודרה דרשת יום שישי לא ממסגד אל-אקצה אלא מאיזה מסגד ממדרגה שניה ברבת עמון. כמו-כן איבדה ירושלים את מקומה במפה הדיפלומטית הערבית; שמה לא הוזכר באמנת אש"ף משנת 1964. לא ביקר בה אף מנהיג ערבי, למעט המלך חוסיין, שביקר לעתים נדירות.
הכיבוש הישראלי: כשישראל כבשה את העיר בשנת 1967 שוב פרצה התענינות המוסלמים בירושלים. אמנת אש"ף משנת 1968 נקבה בשמה. המשטר המהפכני באירן קבע יום מיוחד כיום ירושלים ותמונת העיר הופיעה על שטרי כסף. הוזרמו לעיר סכומי עתק למען פיתוחה.
לכן יותר מרגשות דתיים, התועלת הפוליטית היא אשר קובעת את התענינות המוסלמים בירושלים במהלך ההיסטוריה.
