בשנת 1974, סגן משנה הירו אונודה מהצבא הקיסרי היפני עדיין נלחם עבור הקיסר שלו בג'ונגל של אי פיליפיני. לא עזרו כל הניסיונות לשכנע אותו שיפן נכנעה לפני 29 שנים. לבסוף, היה זה מפקד שלו לשעבר שהצליח להורות לאונודה להניח את נשקו, לאחר שבתיווך זהיר מצא מסילות אל ליבו ושכנע אותו שהקיסר הודה בתבוסה ב-1945.
הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה הם גרסה מוגדלת של אונודה. לפני 24 שנים הם הודו רשמית בתבוסה במלחמתם להשמיד את ישראל. היה זה כאשר יאסר ערפאת עמד על מדשאת הבית הלבן בספטמבר 1993, לחץ את ידו של ראש ממשלת ישראל והכיר ב"זכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון".
הבעיה היא שערפאת לא התכוון למה שאמר. גרוע מכך, רוב הפלסטינים דחו את ההכרה שלו בכניעה. וכך, המלחמה נמשכת, כאשר הפלסטינים - כמו הקצין היפני שדחה שוב ושוב את הקריאות אליו שיניח את נשקו וייכנע - ממשיכים להילחם במלחמה שהוכרעה מזמן, יוצאים למסעות רצח וחיים בעולם של פנטזיות.
רשימת הפנטזיות הפלסטיניות ארוכה: ישו היה פלסטיני; ירושלים היא עיר איסלמית בלבד והבירה הנצחית של פלסטין; ישראל היא המדינה הצלבנית החדשה שתקרוס תוך 30 עד 40 שנה; ישראל משמשת כעמדה קדמית של בריטניה וארצות הברית הקולוניאליות; ולחילופין, ישראל בכלל לא קיימת (כמעט כל מפה של פלסטינה בערבית מראה את פלסטינה הגדולה "מהנהר עד הים").
ולפנטזיות האלו יש השפעה עצומה. קחו לדוגמא את מפות "מהנהר עד הים" האלה: דניאל פוליסר, שבחן סקרי דעת קהל, גילה ש"מאז 2005, לא משנה איך נוסחו השאלות, האופציה המקסימליסטית תמיד דורגה במקום הראשון, בדרך כלל בפער ניכר". נכון, רוב הפלסטינים באמת מאמינים שישראל תיעלם והם יתיישבו בתל אביב.
והאשליות האלה ממשיכות להתקיים משלוש סיבות: הדוקטרינה האיסלמית, הסיוע הבינלאומי וההססנות הישראלית. ראשית, האיסלם יוצר ציפיות שכל ארץ שפעם הייתה תחת שלטון מוסלמי (דאר אל-איסלם) תשוב ביום מן הימים לשלטון מוסלמי (למשל, החלום של אוסמה בן לאדן להקים מחדש את אנדלוסיה). ברוח זו, העריץ האיראני עלי חמינאי אף סיפק את התאריך המדויק – ה-9 בספטמבר 2040 – שבו ישראל תימחק מהמפה. חסידיו גם מיהרו לבנות "שעון יום הדין" גדול והם כבר עסוקים בספירה לאחור.
הסיבה השנייה היא שמוסלמים, שמאלנים, ועוד כל מיני שוחרי טוב, עודדו את הפלסטינים לא לנטוש את הפנטזיות שלהם. ודוגמאות מאלפות לא חסרות: בשנים האחרונות התקבלו באונסק"ו שורה של החלטות שבהן הארגון מתח ביקורת על מדינה מסוימת, ולמעט מקרה בודד ב-2013, המדינה שספגה את הביקורת תמיד היתה ישראל; במסגרת אוניברסיטת קולומביה פועל "מרכז ללימודי פלסטין"; תאגידי ענק כמו גוגל וערוצי חדשות כמו בי-בי-סי מעמידים פנים שיש מדינה כזו פלסטין; וסיוע חוץ אדיר יצר כלכלה מדומה שאשתקד נהנתה משיעור צמיחה מדהים של 4.1 אחוז.
הסיבה השלישית היא ששירותי הביטחון של ישראל זהירים מדי וחוששים לנקוט צעדים שעלולים להרגיז את הפלסטינים. באופן אירוני, הגישה הרכה הזו לא נובעת מאיזו אידיאולוגיה שמאלנית. להפך, הדעה של שירותי הביטחון על הפלסטינים היא שלילית והם נתפסים כעושי צרות כרוניים שאין סיכוי להחזירם למוטב. בהתאם, בישראל מעריכים את השקט היחסי השורר כיום.
נכון, בכוחות הביטחון יודעים היטב שהפיגועים הרצחניים, ההסתה הפלסטינית והדה-לגיטימציה של ישראל יימשכו, כמו גם המאמצים הפלסטינים לבודד את ישראל בזירה הבינלאומית. אלא שהממסד הביטחוני מעדיף בצורה חד משמעית את המצב הזה על פני האלטרנטיבה: פגיעה במעמדו של אבו מאזן ואינתיפאדה נוספת. הסיוט של ההנהגה הביטחונית הוא שהרשות הפלסטינית תקרוס וישראל תשוב לשליטה מלאה בשטחים.
לכן, מאז 1993, כל ממשלות ישראל נמנעו מנקיטת צעדים שייאלצו את הפלסטינים להכיר בתבוסתם. בירושלים מתעלמים מבניה מאסיבית בלתי חוקית, משחררים מחבלים רוצחים מהכלא, מספקים לפלסטינים מים וחשמל בתנאים מפליגים ומעודדים מדינות לתרום לרשות ולממן פרויקטים ענקיים (כמו אי מלאכותי מול עזה) שישראל מתכננת.
סקרים שנערכו לאחרונה מצביעים על כך שרוב הישראלים רוצים לאלץ את הפלסטינים להכיר בכך שהסכסוך הסתיים ושהם הובסו. אולם, שירותי הביטחון מתנגדים לכל יוזמה שמונעת מהפלסטינים כספים, מענישה אותם או פוגעת בזכויותיהם. "זה הכי טוב שיש", הם מסבירים, "אל תטרידו אותנו עם כל מיני רעיונות לשיפור".
מנקודת מבט אמריקאית זהו מצב לא רצוי. עם כל כך הרבה בעיות במזרח התיכון – העלייה של האיסלם הקיצוני; משבר המים; מלחמות אזרחים בלוב, תימן, סוריה ועיראק; טורקיה הבלתי צפויה; תוכנית הגרעין האיראנית; מצרים שנמצאת על סף רעב; והמשבר עם קטאר - הגיע הזמן לפתור את העניין הזה שכבר נגרר משנות הארבעים של המאה הקודמת. ולא רק שהגיע הזמן, מדובר בעיתוי מצוין, כאשר בבית הלבן יושב קאובוי, בישראל יש ממשלה חזקה, רוב מדינות ערב ממוקדות באיום מטהרן וקטאר היא היחידה שמציעה יותר ממס שפתיים במאבק האנטי ציוני.
אם כן, נשאלת השאלה כיצד יכולה ממשלת ישראל לאלץ את הפלסטינים להכיר בתבוסתם, מבלי לגרום למשבר שהיא כל כך רוצה להימנע ממנו. יש לי שתי הצעות. הראשונה, תתחילו לתכנן עכשיו את הפעולות שיינקטו אם וכאשר יפרוץ משבר (למשל, אם חמאס יחליט שהוא רוצה עוד עימות, או אבו מאזן ילך לעולמו). והשניה: כל עוד אין משבר, צריך להתחיל לנקוט צעדים לאט ובזהירות, כדי להביא את השינוי בהדרגה (למשל, לדרוש תמורה פוליטית עבור אספקת חשמל, לגזור מפעם לפעם עונש מוות או להכניס שינויים בסטטוס קוו בהר הבית).
מנקודת מבט אמריקאית, זה חיוני שקובעי המדיניות והפוליטיקאים בישראל יפסיקו לקבל את הסטטוס קוו. במקום זה עליהם לפעול בצורה יצירתית כדי לשכנע את הפלסטינים המסתובבים בג'ונגל שלהם שזמנם עבר , שהם הפסידו ושהגיע הזמן שיחדלו ממסעות הרצח חסרי ההצדקה ויניחו את נשקם.
הכותב הוא נשיא פורום המזרח התיכון
