האלימות האיסלאמית נגד המערב, כפי שבאה לידי ביטוי בפאריס בסוף השבוע האחרון, מסתכמת בשתי שאלות: איזה שינוי תחולל הזוועה הזו בדעת הקהל, ועד כמה היא תמשיך לדרבן את הממסד להתכחש למציאות. הציבור ואנשי המקצוע נעים בכיוונים מנוגדים - הראשונים לימין ואילו האחרונים לשמאל, ובסופו של דבר העימות הזה מצמצם מאוד את ההשפעה של אירועים כאלה על עיצוב מדיניות.
דעת הקהל מתנגדת לאיסלאם בכלל ולאיסלאמיסטים בפרט, בעוד מספר המתים גדול דיו. אין ספק ש־3,000 הקורבנות האמריקנים בפיגועי 11 בספטמבר בולטים במספרם מעל כולם, אך מדינות רבות אחרות סבלו מפיגועים דומים בהיקפם: הפיגועים בבאלי, הפיצוצים ברכבת בספרד, הפיגועים בתחבורה הציבורית בבריטניה ועוד.
המספרים אינם השיקול היחיד. גורמים נוספים עשויים להגביר את ההשפעה של מתקפה ולהופכה למקבילה הפוליטית של טבח המוני. ראשית, המוניטין של אלה שהותקפו, כמו ההתנקשות בתיאו ואן גוך בהולנד או הרצח במשרדי המערכת של "שארלי הבדו" בפאריס.
שנית, המעמד המקצועי של הקורבן, כמו במקרה של חיילים או שוטרים. ולבסוף, פיגועים באירועים בעלי פרופיל גבוה, כמו הפיצוצים במהלך המרתון בבוסטון.
הגידול העצום שחל לאחרונה בהגירה הבלתי חוקית מהמזרח התיכון החריף את תחושות הפגיעות והפחד, שממילא עלו עם כל פיגוע מאז אירועי 11 בספטמבר. זו דרך חד־סטרית, שבה אין אפילו אדם אחד שהכריז בפומבי ש״בעבר חששתי מפני האיסלאמיזם, אבל כיום כבר איני חושש״. המקרים הללו גורמים ליותר אנשים במערב לחשוש מפני האיסלאם ונגזרותיו. באופן כללי, אפשר לראות שמתרחשת תנועה בלתי פוסקת לימין. סקר שבחן את העמדות באירופה מצא כי 60 עד 70 אחוזים מהמצביעים הביעו חששות כאלה. התמיכה בפופוליסטים למיניהם, כמו חירט וילדרס ההולנדי ומפלגות כמו השבדים הדמוקרטים, גואה בסקרים.
אבל לאלימות הבלתי פוסקת יש השפעה הפוכה בכל מה שנוגע לממסד - הפוליטיקאים, המשטרה, התקשורת והפרופסורים. אלה הממונים על מתן פרשנות לפיגועים חיים בבועה של הכחשה ציבורית, שבה הם חשים צורך להעמיד פנים שלאיסלאם אין חלק באלימות, משום שהם חוששים שההכרה בכך תגרום לבעיות חריפות אף יותר. אנשי המקצוע בארבע הקבוצות האלה מעמידים פנים במצח נחושה כאילו הם מאמינים בווירוס מסתורי של ״קיצונים אלימים״, שנראה כי רק מוסלמים נגועים בו, ושגורם להם להיות מעורבים במעשי אלימות ברברית אקראיים. פוליטיקאים השמיעו הכרזות מגוחכות רבות, אבל האהובה עלי ביותר היא זו של הווארד דין, לשעבר מושל ורמונט, שאמר על הג׳יהאדיסטים שתקפו את משרדי "שארלי הבדו": ״הם מוסלמים כמו שאני מוסלמי״.
ההתנגדות הזו לשכל הישר שורדת כל זוועה שהיא, ואני צופה שתשרוד גם את הטבח בפאריס. רק אובדן מסיבי באמת של חיים, אולי כזה שיגבה מאות אלפי קורבנות, יאלץ את אנשי המקצוע לסגת מהדפוס הטבוע בהם כל כך עמוק - להכחיש את קיומו של מרכיב איסלאמי בגל הפיגועים.
מפתיע עוד יותר לראות שאנשי המקצוע האלה מגיבים לתנועה הציבורית ימינה בכך שהם עצמם זזים שמאלה, מעודדים הגירה רבה יותר מהמזרח התיכון, מנהיגים עוד איסורים על ״דברי הסתה״ שתפקידם לדכא את הביקורת על האיסלאם ומעניקים חסות רחבה יותר לאיסלאמיסטים. הדפוס הזה ניכר לא רק בקרב דמויות ממסדיות מהשמאל, אלא באופן בולט יותר גם על ימנים (כמו אנגלה מרקל בגרמניה); רק מנהיגים מזרח־אירופאים, כמו ויקטור אורבן בהונגריה, מרשים לעצמם לדבר בכנות על הבעיות האמיתיות.
יש להציב את ההשתוללות הרצחנית בפאריס בהקשר המתאים: סביר להניח שהיא תגרום לדעת הקהל לנוע בכיוון אחד ולמדיניות הממסדית לנוע בכיוון ההפוך לגמרי, כך שבסופו של דבר תהיה לה השפעה מוגבלת בלבד.
הכותב הוא נשיא פורום המזרח התיכון
