שני עשורים של "חוקי רושדי"

מרומן שחיבר סלמאן רושדי שפורסם בשנת 1989 ועד למחאה אזרחית שכונתה "היום כולם מציירים את מוחמד" ב-2010, ניתן להבחין במגמה ברורה למדי. זה מתחיל כאשר אזרחי המערב מבקרים את האיסלאם בדיבור או במעשה. האיסלאמיסטים מגיבים בכינויי גנאי וזעם, דורשים שהאשמים יחזרו בהם, מאיימים בתביעות משפטיות ובאלימות, ונוקטים באלימות בפועל. בתגובה אזרחי המערב מגמגמים, מתכחשים ומתחמקים, ולבסוף מתקפלים. וכל אירוע שכזה מעורר דיון בנושא חופש הביטוי.

אני מבקש להבהיר שתי נקודות בקשר לתופעה זו. ראשית, שבמשך השנים חל כרסום בכל הקשור לזכותו של המערב לדון באיסלאם ובמוסלמים, לבקר אותם או אפילו ללעוג להם. ושנית, שחופש הביטוי אינו אלא ענין משני. מה שמונח בכף המאזניים הוא ענין מהותי הרבה יותר – שאלה קריטית ורבת משמעות בתקופה זו: האם המערב ימשיך לדבוק בתרבות ההיסטורית שלו למרות ההתקפות של האיסלאמיסטים, או שמא ייכנעו בפני התרבות האיסלאמית וחוקיה ויסכימו לחיות כאזרחים סוג ב'?

עידן הזעם האיסלאמיסטי החל באחת ב-14 בפברואר 1989, כאשר המנהיג העליון של איראן, אייטולה רוהולה חומייני, צפה בטלביזיה כיצד אזרחים בפקיסטן הגיבו באלימות לספרו החדש של סלמאן רושדי, הסופר הידוע מדרום אסיה ממוצא מוסלמי. עצם שמו של הספר, פסוקי השטן, המתייחס לקוראן, פוגע ברגשות מוסלמיות, ותכניו רק מחריפים את הבעיה. חומייני התקומם נגד רושדי על מה שנתפס בעיניו כתיאור מנאץ של האיסלאם, ובתגובה הוא פירסם צו שמן ראוי לצטט אותו כאן באריכות בשל השפעתו עד ימים אלה:

הנני מודיע לכל המוסלמים האדוקים בעולם כי מחבר הספר הנקרא פסוקי השטן – אשר חובר, נדפס והופץ בניגוד לאיסלאם, הנביא והקוראן – וכל מי שנטל חלק בפרסומו וידע על תוכנו, הרי שנגזר דינם למות.

הנני קורא לכל המוסלמים האדוקים להוציא אותם להורג במהרה, בכל מקום שהם, כדי שלא יקומו אחרים שיעזו לזלזל בקדשי האיסלאם. מי שישתדל וייהרג בדרך זו יהיה שאהיד, אם ירצה האל.

זאת ועוד – מי שנמצא בקרבתו של מחבר הספר הנ"ל אך אין בידו להוציא אותו להורג, עליו לדווח על כך לציבור כדי שייענש על מעשיו.

צו חסר תקדים זה – מעולם לא נשמע שראש מדינה כלשהי ידרוש הוצאתו להורג של סופר המתגורר במדינה אחרת – הפתיע את כולם כרעם ביום בהיר, מנציגי הממשל האיראני ועד לרושדי עצמו. לא עלה על דעת איש שרומן בדיוני, המספר בין היתר על בני אדם הנופלים משמים ועל חיות שמדברות, יצית את חמתו של מנהיג איראן, מדינה שלרושדי לא היו קשרים של ממש.

הצו הוליד התקפות פיזיות נגד חנויות ספרים באיטליה, בנורבגיה ובארה"ב, ונגד מתרגמי פסוקי השטן בנורבגיה, ביפן ובתורכיה; במקרה האחרון, המתרגם ו-36 בני אדם נוספים נספו בהצתה של בית מלון. מקרי אלימות נוספים במדינות בעלות רוב מוסלמי גרמו למותם של למעלה מ-20 הרוגים, רובם בדרום אסיה. ואז, כשוך הפרשה, ביוני 1989, חומייני מת; מותו הפכה את הצו, המכונה לעיתים בטעות פתווה, לבלתי הפיך.

הצו כולל ארבעה יסודות חשובים. ראשית, באומרו "בניגוד לאיסלאם, הנביא והקוראן", חומייני הצביע על קשת רחבה של נושאים מקודשים שלא ניתן לזלזל בהם בלי לזכות בגזר דין מוות.

שנית, בהתייחסו ל"וכל מי שנטל חלק בפרסומו וידע על תוכנו", הוא הכריז מלחמה לא רק על הסופר אלא על תשתית תרבותית שלמה, לרבות אלפי העובדים בהוצאות לאור, מפרסמים, חברות הפצה וחנויות ספרים.

שלישית, בקריאתו להוצאתו של רושדי להורג "כדי שלא יקומו אחרים שיעזו לזלזל בקדשי האיסלאם", חומייני הודיע גלויות שמטרתו היתה לא רק להעניש סופר מסויים אלא למנוע מקרים דומים של זלזול בעתיד.

ולבסוף, בדרישתו שמי שאין בידו להוציא אותו להורג "ידווח על כך", חומייני קרא לכל מוסלמי בעולם ליטול חלק ברשת מודיעיני בלתי רשמי המיועד להגן על קדשי האיסלאם.

ארבעה יסודות אלו מהווים מה שאני מכנה 'חוקי רושדי'. היום, כעבור שני עשורים, הם קיימים במלוא תוקפם.

צו זה קבע מספר תקדימים במערב. עלה בידו של מנהיג פוליטי זר להתעלם מהמגבלות המקובלות על סמכויותיהן של מדינות. ברצותו, מנהיג דתי התערב ישירות בענייני התרבות של המערב כמעט ללא התנגדות ובלי לשלם על כך מחיר של ממש. ועלה בידו של מנהיג מוסלמי לקבוע כתקדים הפעלתו של חוק אחד מתוך חוקי השריעה במדינה שברובה הגדול אינה מוסלמית. בקשר לנקודה אחרונה זו, ישנן ממשלות במערב שלעיתים שימשו סוכנים של חומייני. ממשלת אוסטריה גזרה עונש מאסר על תנאי על אדם שהפר את חוקי רושדי, בעוד ממשלות צרפת ואוסטרליה הגישו כתבי אישום שיכלו להסתיים בעונש מאסר. מדהימה עוד יותר העובדה ששלטונות קנדה, בריטניה, הולנד, פינלנד וישראל דנו עברייני חוקי רושדי לעונשי מאסר בפועל. דרוש מאמץ להיזכר באותם ימים תמימים שלפני 1989 כאשר במערב דיברו וכתבו בחופשיות על האיסלאם ונושאים הקשורים לו.

חוקי רושדי שינו באחת את התנהגותם של מוסלמים במערב; הגידופים והאלימות שיצאו מקרבם העניקו להם תחושת כח שלא ידעו קודם לכן. איסלאמיסטים משבדיה ועד ניו זילנד הגיבו בתשואות שלאחר מאות שנים של התגוננות, המוסלמים גילו מחדש את האומץ לדבר, ושכעת, מתוך המגרש הביתי של המערב, יכלו לקרוא תיגר על המערב. האלימות שבאה בעקבות הפרשה היתה לרוב בנוסח 9/11, באלי, מדריד, בסלאן ולונדון; האיסלאמיסטים פגעו ללא הבחנה בכל מי שנקרה בדרכם. באתר TheReligionOfPeace.com מתועדים בממוצע חמשה מקרים של התקפות טרור איסלאמיסטיות בכל יום ברחבי העולם.

פחות נפוצה אך מפחידה יותר היא האלימות המכוונת נגד אלה שמעיזים לעבור על חוקי רושדי. נצטמצם בהבאת דוגמאות ממדינה אחת, דנמרק. באוקטובר 2004, מתרגל במוסד קארסטן ניבור שבאוניברסיטת קופנהאגן הותקף במכות ובביעטות על ידי מספר בני אדם בצאתו מהאוניברסיטה. הם הסבירו לו שהוא הקריא מתוך הקוראן, דבר שאינו מותר לכאפיר (כופר) שכמותו. באוקטובר 2005, פלמינג רוז, עורך העיתון יילאנדס-פוסטן, קיבל איומים משום שהזמין קריקטורות של מוחמד. שני קריקטוריסטים נאלצו לרדת למחתרת. אחד מהם, קורט ווסטרגארד, הצליח בקושי להתחמק ממי שבא לתקוף אותו בתוך ביתו. במרס 2006, איסלאמיסט איים על נאסר חאדר, פולטיקאי אנטי-איסלאמיסטי, באומרו שאם חאדר ימונה לשר הוא ומשרדו יפוצצו.

דנמרק אינה יוצאת מן הכלל. לפי הוול סטריט ג'ורנל, "ברחבי אירופה, עשרות אנשים חיים במחתרת או נהנים משמירה משטרתית צמודה בעקבות איומיהם של קיצונים מוסלמים". אפילו האפיפיור בנדיקט ה-16 קיבל איומים רבים לאחר שציטט מדבריו של קיסר ביזנטי בנוגע לאיסלאם. בהולנד לבד פוליטיקאים דיווחו על 121 איומים על חייהם בשנה אחת. הוצאתו להורג בנובמבר 2004 של תיאו ואן גוך – פעיל זכויות האזרח ידוע, במאי, איש תקשורת, עיתונאי ושובב שלעג לאיסלאם – ברחוב באמסטרדם הכניסה את ארצו לטראומה וגרם למרד מזויין לזמן מה.

אזרחי המערב רואים באלימות זו קריאת תיגר על זכותם לחופש הביטוי. הקרב המיידי הוא אמנם על חופש הביטוי, אך המערכה העיקרית היא על עקרונות היסוד של התרבות המערבית. לתופעה החוזרת ונשנית של זעם איסלאמיסטי יש שלוש מטרות סמויות החורגות הרחק מעבר להטלת איסור על ביקורת המכוונת נגד האיסלאם.

המטרה הראשונה היא לקבוע מעמד מועדף לאיסלאם. דרישותיו של חומייני למען השילוש הקדוש של "איסלאם, הנביא והקוראן" מצביעות על מגמה של זכויות יתר עבור דת מסויימת ופטור מהסערה של שוק הרעיונות. האיסלאם היה מרוויח מחוקים ייחודיים שאינם קיימים עבור דתות אחרות. מותר ללעוג לישו בסרט של חבורת מונטי פיית'ון The Life of Brian או ב- Corpus Christiשל טרי מק'נלי, אך כפי שנקבע בכותרת של ספר מסויים "היזהר ממוחמד!".

וזה מוביל ישירות למטרה השנייה – עליונות מוסלמית ונחיתות מערבית. איסלאמיסטים נוהגים להשמיע ולעשות דברים הפוגעים ברגשותיהם של אזרחי המערב הרבה יותר ממה שאזרחי המערב נוהגים לעשות כלפי מוסלמים. הם מביעים שאט נפש כלפי תרבות המערב; בלשונו של איסלאמיסט מאלג'יריה, מדובר לא בתרבות אלא במחלת מין מדבקת. בתקשורת הממוסדת שלהם מתפרסמות קריקטורות גסות, מתועבות ואלימות יותר מכל מה שהזמין פלמינג רוז. הם מטיחים בוז ועלבונות ביהדות, בנצרות, בהינדואיזם ובבודהיזם בחופשיות. הם רוצחים יהודים רק בשל היותם יהודים, דוגמת דניאל פרל בפקיסטן, סבסטיאן סלם ואילן חאלימי בצרפת, ופמלה ווכטר ואריאל סלוק בארה"ב. במערב, מתוך פחד או חוסר תשומת לב, נוטים לקבל מצב בו מוסלמים רשאים להעליב ולתקוף בו בעת שהם עצמם חסינים בפני פגיעה בכבודם או סבל מכל סוג שהוא.

אם המערב ישלים עם חוסר איזון זה, הוא ימצא את עצמו במעמד של דימי. מושג איסלאמי זה מאפשר ל"בעלי הספר", כלומר נוצרים ויהודים המאמינים באל אחד, לחיות תחת שלטון מוסלמי ולהמשיך לדבוק בדתם בכפוף למגבלות רבות. אמת הדבר שבימים עברו מעמד הדימי העניק זכויות מסויימות (עד 1945, ליהודים היה טוב יותר, בדרך כלל, בארצות האיסלאם מאשר בארצות הנצרות), אך המטרה היא להעליב ולהשפיל לא-מוסלמים ולהעלות על נס את עליונותם של המוסלמים. הדימים מחוייבים לשלם מיסים נוספים, אינם רשאים לשרת בצבא או בשלטון, ומעמדם המשפטי נחות. בתקופות מסויימות ובמקומות מסויימים, דימים יכלו לרכוב על חמור אבל לא על סוס, לבשו בגדים מיוחדים, ודימי זקן ברחוב היה חייב להסתלק מפני ילד מוסלמי. לאחרונה, מרכיבים מסויימים מחוקי הדימי נאכפים במקומות שונים כגון עזה, יהודה ושומרון, ערב הסעודית, עיראק, איראן, אפגניסטאן, פקיסטאן, מלזיה והפיליפינים. אין ספק שכעת מגמת פניהם אל לונדונסטאן ומעבר לכך.

החייאת מעמד הדימי היא צעד נוסף בדרך לשאיפה השלישית והעליונה של האיסלאמיסטים, והיא השלטת חוקי השריעה במלואם. הכניעה לתכתיב האוסר דיון באיסלאים מכשירה את הקרקע לשאיפה זו. לעומת זאת, עמידה על עקרון חופש הביטוי ביחס לאיסלאם מהווה קו הגנה חיוני נגד השלטת האיסלאם. חופש הביטוי ביחס לאיסלאם הינו תנאי הכרחי במאבק על שימור הציביליזציה שלנו.

השריעה עוסק בחיי הפרט וחיי החברה כאחד. המימד הפרטי כולל עניינים אישיים ביותר כגון הגיינה אישית, מיניות, הבאת ילדים לעולם, יחסים בתוך המשפחה, לבוש ומזון. במימד הציבורי, השריעה קובע טיבם של יחסים חברתיים ועסקיים, ענישת פושעים, מעמדם של נשים ומיעוטים, עבדות, זהותו של המנהיג, מערכת המשפט, מיסוי ומלחמה. בקיצור, חוקי השריעה עוסקים בכל, מהתנהגותו של אדם בשירותים ועד לניהול מלחמות.

השריעה עומדת בסתירה להנחות היסוד של תרבות המערב. לא ניתן לגשר על הפער בין שוויון זכויות לבין היחסים הלא שוויוניים בין זכר לנקבה, בין מוסלמי לכופר, בין אדון לעבד על פי השריעה. ריבוי נשים אינו מסתדר עם חברה מונוגמית. הטענה האיסלאמית לעליונות סותרת חופש הדת. אם אלהים הוא ריבון, אין מקום לדמוקרטיה.

האיסלאמיסטים תמימי דעים באשר לשאיפה להשלטת חוק השריעה בעולם כולו. הם חלוקים בשאלה אם להשיג זאת באמצעים אלימים (שיטת בין-לאדן), באמצעות משטר טוטליטרי (חומייני), או באמצעות ניצול השיטה הפוליטית (האינטלקטואל השוויצי טארק רמדאן). בין שינקטו בשיטה זו או אחרת, אם האיסלאמיסטים היו מצליחים להעמיד את המשטר על בסיס השריעה, הם היו ממירים את תרבות המערב בתרבות האיסלאם הלכה למעשה. ביחס לארה"ב, אם יתאפשר לקוראן לנצח את חוקת ארה"ב, פירוש הדבר הוא סופה של ארצות הברית כפי שהיא קיימת למעלה ממאתיים שנה.

במילים אחרות, הכניעה לחוקי רושדי תביא לידי החלת חוקי השריעה במלואם. אם הדבר היה תלוי בחומייני, אלה מאתנו המעריכים את הציבילזציה המערבית לא היינו יכולים להתנגד לשריעה. כדי לעמוד על המשמעות של כניעה שכזו בכל הקשור לדיון חופשי על האיסלאם, יש לשים לב למה שנראה לכאורה כדו"ח תמים משנת 2007 מטעם המועצה המוסלמית של בריטניה, אחד הארגונים האיסלאמיסטיים המובילים בבריטניה. הדו"ח, הנושא את השם לקראת הבנה רבה יותר, מייעץ שלטונות בריטניה כיצד לנהוג בתלמידים מוסלמיים בבתי ספר ממלכתיים הממומנים על ידי משלמי המיסים.

המועצה המוסלמית של בריטניה מבקשת ליצור אווירה שבה ילדים מוסלמיים לא יניחו "הנחות בלתי ראויות" שכדי "להתקדם חברתית הם יצטרכו להתפשר או לוותר על צדדים מסויימים של אישיותם ואמונותיהם וערכיהם הדתיים". לשם כך, המועצה מציעה רשימה מדהימה של שינויים שישנו באופן מהותי את בתי הספר בבריטניה. למעשה מדובר בהפיכת בתי הספר למוסדות חינוך נוסח סעודיה. הרי לכם רשימה חלקית:

• תפילות: לספק 1) "כלים או בקבוקים" לרחיצה לפני התפילות ו-2) מקומות תפילה (רצוי שיהיו נפרדים לבנים ולבנות). על בתי ספר לדאוג "לאדם חיצוני מתאים, למורה או לתלמיד מבוגר" להנהיג את התפילה ולדרוש את הדרשה בימי שישי.
• שירותים: לספק מים בכלים או בקבוקים לשם הגיינה אישית.
• מנהגים חברתיים: אי-הפעלת לחצים ללחוץ ידיים עם בני המין השני, בין שמדובר בתלמידים או במורים.
• תכנון חופשות: ימי חופשה לכל בשני החגים המוסלמיים הראשיים, ה'עידים'.
• ציון ימים מקודשים: שיתוף תלמידים לא-מוסלמים והוריהם בחגיגות מוסלמיות. ברמדאן, למשל, רצוי שכלל התלמידים, לא רק המוסלמים, יציינו "את הרוח ואת הערכים של רמדאן באמצעות תפילה ציבורית או נושאים לדיון באסיפות תלמידים, ו'איפטאר' (שבירת הצום) משותף".
• רמדאן: 1) לבטל מבחנים בחודש זה "משום שיתכן והצורך להתכונן למבחנים בנוסף לחובת הצום יהוו מעמסה כבדה מדי עבור חלק מהתלמידים" ו-2) לבטל חינוך מיני מתוך כבוד לאיסור על קיום יחסי מין באותו חודש.
• מזון: לספק מזון 'חלאל'. לאפשר לתלמידים לאכול בידם הימנית.
• לבוש: להסכים ללבישת החיג'אב ואפילו הג'ילבאב (בגד עליון המגיע עד לקרסוליים). בבריכות שחייה, ילדים מוסלמיים צריכים ללבוש בגד ים צנוע (לבנות, למשל, בגד-גוף מלא כולל כיסוי הרגליים). חייבים לאפשר ענידת קמיעות מוסלמיות.
• זקנים: זכות מוקנית לתלמידים ממין זכר.
• ספורט: הפרדת המינים באותם ענפי ספורט שבהם יש מגע פיזי בין שחקנים, דוגמת כדורסל וכדורגל, או כשהתלמידים חשופים דוגמת שחייה.
• מקלחות: יש צורך בתאים מופרדים זה מזה כדי לא לאלץ מוסלמים לראות אנשים ערומים או להיחשף בפני אנשים אחרים, דבר שמהווה "השפלה קשה" עבור מוסלמים.
• מוזיקה: יש להגביל מוזיקה "להשמעת הקול האנושי ולכלי הקשה בלתי מתכווננים כגון תופים".
• ריקוד: אסור בהחלט, אלא אם כן מדובר באווירה חד-מינית ואין בו משום "רמזים ומסרים מיניים".
• הכשרה למורים ואנשי צוות: אנשי צוות יקבלו הכשרה ל"מודעות איסלאמית" "כדי ליידע, וכדי שבתי הספר יוכלו להבין טוב יותר ובאופן מדוייק יותר את צרכיהם של התלמידים המוסלמיים".
• אומנות: לפטור תלמידים מוסלמיים מיצירת "דמויות אדם תלת-מימדיות".
• חינוך דתי: אין להציג תמונתו של נביא כלשהו (לרבות ישו).
• חינוך לשפות: יש לאפשר כל תלמיד מוסלמי ללמוד את השפה הערבית.
• ציביליזציה איסלאמית: 1) ללמוד על תרומת המוסלמים לאירופה בשיעורי היסטוריה, אומנות, מתמטיקה ומדע ו-2) להדגיש את המשותף במסורות של אירופה והאיסלאם.

לו חוקי רושדי היו מתקבלים, במוצהר או בשתיקה, לא ניתן היה לבקר תוכנית כגון זו של המועצה. לא יכולתי לכתוב מאמר זה, קומנטרי לא יכול היה לפרסם אותו ואתם לא הייתם יכולים לקרוא אותו.

השינויים המוצעים בבתי הספר הם רק ההתחלה. אט אט, צעד אחר צעד, האיסלאמיסטים מבקשים לקעקע את הנחות היסוד של תרבות המערב על ידי הטמעת ערכי האיסלאם בכל מערכות החינוך, התרבות והשלטון, כך שבמשך השנים תיווצר מערכת איסלאמית מקבילה שבסופו של תהליך תגבר על המוסדות החילוניים. בדרך זו הם מתכוונים להעמיד את הסדר האיסלאמי העתידי. כבר היום ניתן להבחין בשינויים מסויימים המשפיעים בתחומי חיים רבים. כמה דוגמאות צורמות:

נישואין פוליגמיים הינם קבילים במצבים מסויימים בבריטניה, בהולנד, בבלגיה, באיטליה, באוסטרליה ובמדינת אונטריו שבקנדה. שעות שחייה נפרדות לנשים מוסלמיות קיימות בבריכות עירוניות במדינת וואשינגטון. כיתות לימוד נפרדות לנשים מוצעות בורג'יניה טק, אוניברסיטה ציבורית הממומנת ממיסים. בשלוש מדינות בארה"ב, מותר לנשים להצטלם לשם רשיון הנהיגה כאשר הן לבושות חיג'אב. אם הן עובדות ב-Ikea או במשטרת לונדון הן יכולות ללבוש חיג'אב הנושא את שם המעביד.

ה'פיגיבנק' (תיבת חיסכון לילדים בצורת חזיר) נפסל על ידי שני בנקים מובילים בבריטניה. אסור לשלוח "כל דבר הכולל תכנים דתיים המנוגדים לאמונה האיסלאמית" דרך שירות הדואר של ארה"ב לחיילים המשרתים במזרח התיכון. הצוות הרפואי של בית חולים בסקוטלנד מנוע מלאכול או לשתות בפני עמיתים או חולים מוסלמיים במשך חודש הרמדאן. עיריית בוסטון מכרה קרקע ציבורית במחיר מוזל כדי לבנות מוסד איסלאמי.

צעדים אלה, קטנים כגדולים, המובילים לאיסלאמיזציה, מכרסמים בערכי ובמנהגי המערב. צעדים אלה אינם קבילים: למוסלמים מגיעות זכויות ככל שאר אזרחי המדינה, אך לא מגיעות להם זכויות יתר. הם חייבים להסתדר במסגרת הקיימת, ואל להם לעצב את החברה המערבית מחדש. דבר חיובי הוא להרבות בחירויות, אך אין זה חיובי לשוב לנורמות של השאריע מימי הביניים.

במבט לאחור, התגובות לגזר דין המוות נגד רושדי בקרב אינטלקטואלים ופוליטיקאים ב-1989 היו ראויות לציון בתמיכה שהביעו בעדו, בפרט בשמאל. אינטלקטואלים מהשמאל נטו לתמוך בו יותר (סוזן זונטג: "מהותנו המוסרית-הלאומית מאויימת על ידי התקפה המכוונת נגד סופר כמו התקפה נגד מיכלית-נפט") מאשר אלה מן הימין (פטריק ביוקנן: "ראוי להשליך את הרומן הקטן והמגדף שלו לזבל"). אבל הזמנים משתנים: בספרו The Flight of the Intellectuals, פול ברמן מותח ביקורת חריפה על חביריו הליברליים (כפי שנכתב בדש הספר) "שכשלו קשות בנסיונם להתמודד עם רעיונות ואלימות איסלאמיסטיים".

בזמנו, הנשיא הסוציאליסטי של צרפת פרנסאו מיטרנד הגדיר את האיום על רושדי כ"רוע מוחלט". מפלגת הירוקים בגרמניה ביקשה לבטל כל ההסכמים הכלכליים עם איראן. האנס-דיטריך גנשר, שר החוץ הגרמני, תמך בהחלטה של האיחוד האירופאי שהביעה תמיכה ברושדי "כדי להבטיח את קיומם של הציבילזציה וערכים אנושיים". הסנט האמריקני החליט פה אחד להכריז על נחישותו "להגן על זכותו של כל אדם לכתוב, לפרסם, למכור, לקנות ולקרוא ספרים ללא חשש מפני איום ואלימות" וכינה את איומיו של חומייני "טרור בתמיכת מדינה". אין להעלות על הדעת תגובות רשמיות מסוג זה בשנת 2010.

בכל מבחן מאז 1989, כמו הקריקטורות נגד מוחמד בדנמרק או המחקרים חסרי-המעצורים על האיסלאם שפורסמו על ידי ההוצאה לאור פרומת'אוס בוקס, צבאות שלמים של סופרים, מולי"ם ומאיירים מתחמקים מלהביע את עצמם. שתי דוגמאות: כאשר חברת הסרטים פרמאונט פיקצ'רס ביקשה להפיק גירסה קולנועית של ספרו The Sum of all Fears של טום קלנסי, היא המירה את הטרוריסטים דמויי-החמאס בניאו-נאצים אירופאיים. וההוצאה לאור של אוניברסיטת ייל פירסמה מחקר על משבר הקריקטורות הדני אך לא איפשרה לפרסם את הקריקטורות עצמן בספר.

ההסברים של המתקפלים הם עלובים ופתטיים: "הההלטה נתקבלה אך ורק בשל דאגה לשלום הציבור"; "טובתם ובטחונם של העובדים שלנו ושל לקוחותינו הינם בראש מעיינינו"; "אני פוחד שמישהו ישסף את גרוני"; "אילו אמרתי מה שאני באמת חושב על האיסלאם, לא הייתי בעולם הזה לאורך זמן"; ו"אם זה לא ילך, אני כותב את גזר דין המוות של עצמי".

מה שנשתנה מאז 1989 הוא, בעיקר, תוצאה של פריחתן של שלוש השקפות-עולם: רב-תרבותיות, פאשיזם שמאלי ואיסלאמיזם. לפי ההשקפה הרב-תרבותית, אי אפשר לקבוע שאורח חיים, אמונה או פילוסופיה פוליטית כלשהם עדיפים מכל שיטה אחרת. כשם שאוכל איטלקי ואוכל יפני מזינים וטעימים כאחד, כך השקפת-עולם המושתת על דאגה לסביבה או וויקה (דת פגנית מודרנית) מהוות תחליפים ראויים לציבילזציה היהודית-נוצרית. מדוע להילחם על אורח החיים שלך אם אין בסיס לטענה שהוא טוב יותר מאורח חיים אחר?

אבל מה עם יש משהו גרוע יותר: אם האימפריאליזם המערבי והגזע הלבן מזהמים את העולם, מי צריך את הציבליזציה המערבית? קיימת תנועה שלמה של פאשיסטים שמאלניים, בהנהגתו של הוגו צ'אבז, הרואה בכוחו של המערב, ה"אימפריה" בפיהם, את האיום העיקרי על העולם, כאשר ארה"ב וישראל הן הפושעות העיקריות.

האיסלאמיזם הלך וגדל בצורה מדהימה מאז 1989. כיום הוא הכח הרדיקלי-אוטופי העולה. הוא השכיל להתחבר לשמאל כדי להשתלט על חברות אזרחיות, לאיים על ממשלות ואף להפיל את חלקן. הוא הצליח להשיג לעצמו דריסת רגל במערב ולקדם את סדר יומו בזירה הבינלאומית.

בקיצור, חולשת המערב עומדת חסרת אונים מול האסרטיביות של האיסלאמיזם. המבקשים להגן על הציבליזציה המערבית יצטרכו להתמודד לא רק עם האיסלאמיסטים אלא אף עם בעלי ההשקפה הרב-תרבותית הנותנים להם, ולשמאל המתחבר אליהם, סעד.

הכותב הוא מנהל פורום המזרח התיכון, עמית בכיר במכון הובר של אוניברסיטת סטנפורד, ובעל טור בנשיונל רביו. הוא נשא נאום המבוסס על גירסה קודמת של מאמר זה כאשר קיבל את אות כבוד מהאגודה הדנית למען חופש הדיבור.

___________________________________________________________________________

עדכון אוקטובר 1, 2010: היו כמה התפתחויות מיד לאחר שמאמר זה נמסר לדפוס ועד להופעתו. לפרטים, ראה בבלוג שלי "Late Breaking Rushdie-Rule Developments".

עדכון ספטמבר 17, 2012: רושדי המתין כמעט 25 שנה עד שהעלה על הכתב את מה שעבר עליו בעקבות גזר הדין של חומייני: מוזר שזכרונותיו, בשם Joseph Anton, נכתבו בגוף שלישי, כאילו רושדי טרם השלים עם מה שאירע לחייו. כדי לטעום את טעמו, הנה הקטע הראשון, המוזר למדי:

לאחר מכן, כאשר העולם סביבו היה בתהליך של התפוצצות והציפורים השחורים הקטלניים התקהלו על המתקנים בחצר של בית הספר, הוא התעצבן על עצמו משום ששכח את שמה של הכתבת מה-BBC שבישרה לו שחייו הישנים הגיעו לסופם ומעתה חייו ישתנו לרעה. היא התקשרה למספר החסוי שבביתו, בלי להסביר כיצד השיגה את המספר. "איך זה מרגיש", היא שאלה, "לדעת שגזר דין מוות הוצא נגדך על ידי האייתולה חומייני?". זה היה יום שמשי בלונדון, אך השאלה החשיכה בעדו. כך הוא השיב, בלי לדעת מה בדיוק הוא אומר: "זה לא מרגיש טוב". וזה מה שהוא חשב: 'אני מת מהלך'. הוא תהה כמה ימים נותרו לו, והיה נדמה לו שמדובר במספר חד-ספרתי. הוא סגר את הטלפון וירד בריצה במדרגות מחדר העבודה שלו, בעליית הגג בביתו הצר באיזלינגטון. לחלונות בסלון היו תריסים מעץ, והוא, בצעד אבסורדי, הגיף ונעל אותם. ואז הוא נעל את דלת הבית.

ראוי לציין שהוא מאשר את השערתי ב- The Rushdie Affairשאת ההשראה לכנות את ספרו בשם זה הוא קיבל תוך כדי לימודי האיסלאם באוניברסיטה: "הוא למד על פסוקי השטן בשנה השנייה של לימודי ההיסטוריה שלו בקיימברידג'".