בקרב על שתים עשרה הקריקטורות הדניות העוסקות בנביא האיסלאם מוחמד, שאלת היסוד העומדת להכרעה היא זאת: האם המערב יעמוד על תרבותו ועל הנורמות שלו, לרבות חופש הדיבור, או שמא המוסלמים יכפו אורח חייהם על המערב? בסופו של דבר אין מקום לפשרה: או שאזרחי המערב יצליחו לשמר את הציביליזציה שלהם, לרבות הזכות לפגוע ולנאץ, או לא.
ביתר דיוק, האם אזרחי המערב ייכנעו למוסר כפול לפיו מותר למוסלמים להעליב את היהדות, הנצרות, ההינדואיזם והבודהיזם, בה בשעה שמוחמד, האיסלאם והמוסלמים נהנים מחסינות מעלבונות? פרסומן על ידי מוסלמים של קריקטורות פוגעניות הרבה יותר מאלה שפורסמו בדנמרק הוא דבר שבשגרה. וכי להם ישנה זכות מוקנית לנהוג כך, ועל אחרים ייאסר להשיב להם כגמולם?
העיתון הגרמני די וולט רמז לכך במאמר מערכת: "מחאותיהם של המוסלמים היו מתקבלות ביתר רצינות אילו היו פחות נגועות בצביעות. האימאמים שתקו כאשר הטלוויזיה הסורית הקרינה—בפריים טיים—סידרה שתיארה רבנים כאוכלי אדם." גם לא שמענו, דרך אגב, מחאה כלשהי מפיהם בתגובה לדריכת-הבוז על הצלב הנוצרי המוטבע בדגל הדני.
אך מהות הענין איננה הצביעות המוסלמית אלא תורת העליונות האיסלאמית. פלמינג רוז, העורך הדני שפירסם את הקריקטורות, הטעים שאם המוסלמים דורשים "שאני, כאדם שאינו מוסלמי, אסכים לקבל על עצמי את הנורמות שלהם...אזי הם מבקשים את כניעתי."
בדיוק. בצדק קרא רוברט ספנסר לעולם החופשי "לעמוד בנחרצות לצידה של דנמרק". הבריסל ג'ורנאל המאלף קובע: "עכשיו כולנו דנים". ואכן יש ממשלות שתפסו את הענין:
-
נורווגיה: רה"מ ינס סטולטנברג הגיב ש"לא נבקש סליחה כי בארץ דוגמת נורווגיה המבטיחה חופש ביטוי לא נוכל להתנצל על מה שכתוב בעיתונים."
-
גרמניה: "מדוע צריכה הממשלה הגרמנית להתנצל [על פירסום הקריקטורות בעיתונות הגרמנית]? זהו ביטוי לחופש העיתונות" אמר שר הפנים וולפגנג שאובלה.
-
צרפת: "קריקטורות פוליטיות הינן מוגזמות מעצם טבען. ואני מעדיף עודף של קריקטורות ולא עודף של צנזורה" הגיב שר הפנים ניקולה סרקוזי.
ממשלות אחרות טעו והתנצלו:
- פולין: רה"מ קאזימירז' מרקינקיביץ' קבע כי "עברו את הגבולות של חופש הביטוי במובנו הנכון."
-
בריטניה: "הפירסום החוזר של קריקטורות אלו הינו מיותר, מזלזל ומוטעה" קבע מזכיר החוץ ג'ק סטרו.
-
ניו זילנד: "פוגעניות ללא הצדקה" – כך הגדיר השר לעניני מסחר ג'ים סאטון את הקריקטורות.
-
ארה"ב: "ליבוי שנאה דתית או אטנית בצורה כזאת אינה מקובלת" אמר דובר מחלקת המדינה ג'אנל הירונימוס.
כמה מוזר שבשעה ש'אירופה הישנה' מתחילה לדבר כמי שמכבד את עצמו, העולם האנגלופוני רועד. תגובת הממשל האמריקני היה כה מעורר פלצות עד שהוא זכה לתמיכתו של המועצה ליחסים אמריקניים-איסלאמיים, הארגון האיסלאמיסטי המוביל בארה"ב. אין כאן הפתעה של ממש, שכן לוואשינגטון מסורת ארוכה של יחס סלחני מוגזם כלפי האיסלאם. הממשל מעד גם בשני מקרים קודמים של פגיעה בכבודו של מוחמד.
בשנת 1989 אייטולה חומייני פירסם גזר דין מוות על סלמאן ראשדי בעקבות יחסו הסאטירי למוחמד ברומן הבדיוני-ריאלי שלו פסוקי השטן. במקום לעמוד על חייו של הסופר, הנשיא גורג' בוש דאז השווה את הספר וגזר הדין כאשר כינה את שניהם "פוגעים". מזכיר המדינה דאז ג'יימז בייקר הגדיר את גזר הדין בסך הכל כ"מצער".
יתירה מזאת, בשנת 1997, כאשר אשה ישראלית חילקה כרזה של מוחמד בדמותו של חזיר, הממשל האמריקני התנהגה באופן מביש והתכחשה למחוייבותה לחופש הביטוי. דובר מחלקת המדינה ניקולאס בורנז, בשם הנשיא קלינטון, כינה את האשה "חולנית....או מרושעת", והוסיף ש"מן הראוי שהיא תעמוד לדין בשל ההתקפות המזעזעות על האיסלאם." זהו בהחלט חידוש: מחלקת המדינה האמריקנית תומכת בהעמדה לדין פלילי עבור צורת ביטוי המוגנת על פי החוק האמירקני! מוזר עוד יותר היה הקשר הדברים. כפי שציינתי בזמנו – בעקבות בדיקה מאומצת של אמירותיה של מחלקת המדינה באותם שבועות – "לא נמצאה ולו אמירה אחת שהתקרבה לסגנון חריף זה בתגובה לזוועות ברוונדה שהביאו להריגתם של מאות אלפי בני אדם. אדרבה, מר בורנז היה זהיר ודיפלומטי לכל אורך הדרך."
מן הראוי שממשלות המערב יעברו קורס מזורז בחוקי האיסלאם, ובהכרח ההיסטורי של המוסלמים לשעבד את העמים הלא-מוסלמים. מומלץ להתחיל בספרו של אפרים קארש, האמפיריאליזם האיסלאמי: סקירה היסטורית, העומד לצאת לאור בהוצאת אוניברסיטת ייל.
עמים החפצים בהמשך חירותם חייבים לעמוד לצידה של דנמרק בלא כחל ובלא סרק.