האלימות מצד מוסלמים שבאה בתגובה לדברים שנאמרו על יד האפיפיור היא חלק ממגמה שהולכת וגוברת מאז 1989. בששה מקרים שונים מאז, אנשים מהעולם המערבי עשו או אמרו משהו שעוררו איומי רצח ואלימות בעולם המוסלמי. מבט מקיף על התופעה מניב מספר תובנות מועילות.
- 1989 – הרומן של סלמן רושדי, 'פסוקי השטן', הביא את האייטוללה חומייני להוציא נגדו ונגד המו"ל שלו פסק דין מוות בטענה שהספר "מנוגד לאיסלאם, הנביא, והקוראן". המהומות שבאו בעקבות הדברים גרמו למותם של למעלה מ-20 בני אדם, בעיקר בהודו.
- 1997 – בית המשפט העליון של ארה"ב סירב להורות על הורדת דיוקן משנות ה-1930 המקשט את אולם בית המשפט המראה את מוחמד כמחוקק; המועצה ליחסים אמריקניים-מוסלמיים עשה מכך ענין, והדבר הוביל למהומות ופצועים בהודו.
- 2002 – המנהיג האוונגלי האמריקני ג'רי פולוול מכנה את מוחמד "טרוריסט", מה שגרם להצתת כניסיות ולפחות 10 הרוגים בהודו.
- 2005 – דיווח כוזב בניוזוויק – לפיו חוקרים אמריקניים במפרץ גוואנטאמו, "בנסיון לזעזע חשודים, הורידו עותק של הקוראן באסלה", זוכה לתהודה בזכותו של שחקן הקריקט הנודע אימראן קאהן; הפגנות פורצות ברחבי העולם המוסלמי וגורמות ללפחות 15 הרוגים.
- פברואר 2006 – העיתון הדני יילאנדס-פוסטן מפרסם שתים עשרה קריקטורות של מוחמד. הדבר עורר אימאם פלאשתיני-ערבי בקופנהאגן, אחמד עבדל רחמאן אבו-לבאן, להסית מוסלמים בכל העולם נגד הממשלה הדנית. מעשיו מוכתרים בהצלחה; מאות הרוגים, בעיקר בניגריה.
- ספטמבר 2006 – האפיפיור בנדיקט הששה עשר מצטט דברים שנאמרו על ידי קיסר ביזנטי כי כל מה שחדש באיסלאם הוא "מרושע ולא-הומאני"; כנסיות מספר עולות באש וכמה נוצרים נרצחים.
לפנינו ששה סבבים זה אחר זה, ושימו לב כי התכיפות של האירועים מכפילה את עצמה: שמונה שנים הפרידו בין המקרה הראשון והשני, ואז 5, 3 , 1.5 ו-0.5.
הראשון – פרשת פסק דין המוות של האייטוללה חומייני נגד רושדי – היכה את הכל בתדהמה; עד אז איש לא העלה בדעתו שרודן מוסלמי יכול להורות לאזרח בריטי החי בלונדון על מה הוא רשאי לכתוב ועל מה לא. כעבור שבע עשרה שנה, הקריאות להוציא את האפיפיור להורג (לרבות קריאה כזו בקתדרלת ווסטמינסטר בלונדון) נשמעות מוכרות מדי. מה שהיה פעם נחשב לשערורייתי הפך שיגרה, כמעט צפוי מראש. ככל שרגשותיהם של המוסלמים נעשו נפיצים יותר , כך אלה של המערב נעשו קרירים יותר.
אירועים שפרצו באירופה (מר רושדי, הקריקטורות הדניות, האפיפיור בנדיקט) הגיעו למימדים גדולים בהרבה מאלה שפרצו בארה"ב (בית המשפט העליון, הפאסטור פולוול, הורדת הקוראן באסלה), מה שמעיד על היעילות היתירה של התוקפנות המוסלמית כנגד האירופאים לעומת תוקפנותם כלפי האמריקנים.
לאיסלאמיסטים, הדקויות אינן רלוונטיות. הסגנון הדמיוני-ריאלי של מר רושדי, הכוונה החיובית שמאחורי הדמות במשכן בית המשפט העליון, השקר של הסיפור על הורדת הקוראן בשירותים (האם פעם נסיתם להוריד ספר באסלה?), חוסר הרצון להעליב של הקריקטורות הדניות, או הדקויות בנאומו של בנדיקט – כל אלה אינם נחשבים.
לא תמיד ברור מה עלול להקפיץ את ההמונים המוסלמים ומה לא. הפגיעה ברגשותיהם של המוסלמים ב'פסוקי השטן' אינה מתקרבת לפגיעתם של כתבים רבים אחרים מתקופות ימי הביניים, העת החדשה וכתבים בני זמננו. פאסטורים אוונגליים אמריקניים אחרים התבטאו באופן חריף הרבה יותר מהפאסטור פולוול; המטיף ג'רי ווינס מדרום ארה"ב כינה את נביא האיסלאם "פדופיל שפוט-שדים שהיה נשוי ל-12 נשים" בלי לעורר אלימות. מדוע דברי המטיף הנורווגי רונאר סוגארד שמוחמד היה "פדופיל מבולבל" נשארו ענין נורווגי פנימי לעומת הקריקטורות הדניות שהפכו לחדשות בעולם כולו?
תשובה אחת היא זו: מעורבותם של איסלאמיסטים בעלי קשרים בינלאומיים (אייטוללה חומייני, המועצה ליחסים אמריקניים-מוסלמיים, מר קאהן, אבו לאבאן) הופכת תחושת אי-נחת כללית לזעם ממוקד. כאשר אין איסלאמיסט שמסית, הענין דועך בדרך כלל.
גם אין לצפות מראש את הפגיעות בנפש: לא היה ניתן לנחש שהקריקטורות תגרומנה למספר רב כל כך של הרוגים לעומת הציטוט של האפיפיור שבעקבותיו נפגעו מעטים. ומדוע ישנה כל כך הרבה אלימות בהודו?
אירועים אלו גם מבליטים את חוסר ההדדיות המוחלט מצד המוסלמים. ממשלת סעודיה אינה מניחה להחזיק בתנ"ך, צלבים ומגיני דוד, ואילו מוסלמים מפרסמים קריקטורות מגעילות של יהודים באופן שיגרתי.
אין שום קונספירציה המסתתרת מאחורי ששת המקרים הללו של התפרצות ותוקפנות, אך כאשר בוחנים את הדברים בפרספקטיבה של שנים מסתבר כי מדובר במסע ארוך ומתמשך של הפחדה – ויש להניח שאינו עומד להסתיים בקרוב. המסר היסודי – "אתם, אנשי המערב, הזכות לומר ככל העולה על רוחכם על האיסלאם, הנביא והקוראן כבר אינה שמורה לכם, חוקי האיסלאם חלים גם עליכם" – יישמע שוב ושוב עד אשר המערב אכן ייכנע או עד שהמוסלמים יווכחו שמאמציהם כשלו.
