| דניאל פייפס אתר למכשיר נייד לאתר הרגיל |
|
| עמוד הבית | מאמרים | ביוגרפיה | חיפוש | English | |
מאת דניאל פייפס
ניו יורק סאן
26 בספטמבר, 2006
מאמר המקורי באנגלית: Intimidating the West, from Rushdie to Benedict
תרגום לעברית: דוד בר-חיים
האלימות מצד מוסלמים שבאה בתגובה לדברים שנאמרו על יד האפיפיור היא חלק ממגמה שהולכת וגוברת מאז 1989. בששה מקרים שונים מאז, אנשים מהעולם המערבי עשו או אמרו משהו שעוררו איומי רצח ואלימות בעולם המוסלמי. מבט מקיף על התופעה מניב מספר תובנות מועילות.
לפנינו ששה סבבים זה אחר זה, ושימו לב כי התכיפות של האירועים מכפילה את עצמה: שמונה שנים הפרידו בין המקרה הראשון והשני, ואז 5, 3 , 1.5 ו-0.5.
הראשון – פרשת פסק דין המוות של האייטוללה חומייני נגד רושדי – היכה את הכל בתדהמה; עד אז איש לא העלה בדעתו שרודן מוסלמי יכול להורות לאזרח בריטי החי בלונדון על מה הוא רשאי לכתוב ועל מה לא. כעבור שבע עשרה שנה, הקריאות להוציא את האפיפיור להורג (לרבות קריאה כזו בקתדרלת ווסטמינסטר בלונדון) נשמעות מוכרות מדי. מה שהיה פעם נחשב לשערורייתי הפך שיגרה, כמעט צפוי מראש. ככל שרגשותיהם של המוסלמים נעשו נפיצים יותר , כך אלה של המערב נעשו קרירים יותר.
אירועים שפרצו באירופה (מר רושדי, הקריקטורות הדניות, האפיפיור בנדיקט) הגיעו למימדים גדולים בהרבה מאלה שפרצו בארה"ב (בית המשפט העליון, הפאסטור פולוול, הורדת הקוראן באסלה), מה שמעיד על היעילות היתירה של התוקפנות המוסלמית כנגד האירופאים לעומת תוקפנותם כלפי האמריקנים.
לאיסלאמיסטים, הדקויות אינן רלוונטיות. הסגנון הדמיוני-ריאלי של מר רושדי, הכוונה החיובית שמאחורי הדמות במשכן בית המשפט העליון, השקר של הסיפור על הורדת הקוראן בשירותים (האם פעם נסיתם להוריד ספר באסלה?), חוסר הרצון להעליב של הקריקטורות הדניות, או הדקויות בנאומו של בנדיקט – כל אלה אינם נחשבים.
לא תמיד ברור מה עלול להקפיץ את ההמונים המוסלמים ומה לא. הפגיעה ברגשותיהם של המוסלמים ב'פסוקי השטן' אינה מתקרבת לפגיעתם של כתבים רבים אחרים מתקופות ימי הביניים, העת החדשה וכתבים בני זמננו. פאסטורים אוונגליים אמריקניים אחרים התבטאו באופן חריף הרבה יותר מהפאסטור פולוול; המטיף ג'רי ווינס מדרום ארה"ב כינה את נביא האיסלאם "פדופיל שפוט-שדים שהיה נשוי ל-12 נשים" בלי לעורר אלימות. מדוע דברי המטיף הנורווגי רונאר סוגארד שמוחמד היה "פדופיל מבולבל" נשארו ענין נורווגי פנימי לעומת הקריקטורות הדניות שהפכו לחדשות בעולם כולו?
תשובה אחת היא זו: מעורבותם של איסלאמיסטים בעלי קשרים בינלאומיים (אייטוללה חומייני, המועצה ליחסים אמריקניים-מוסלמיים, מר קאהן, אבו לאבאן) הופכת תחושת אי-נחת כללית לזעם ממוקד. כאשר אין איסלאמיסט שמסית, הענין דועך בדרך כלל.
גם אין לצפות מראש את הפגיעות בנפש: לא היה ניתן לנחש שהקריקטורות תגרומנה למספר רב כל כך של הרוגים לעומת הציטוט של האפיפיור שבעקבותיו נפגעו מעטים. ומדוע ישנה כל כך הרבה אלימות בהודו?
אירועים אלו גם מבליטים את חוסר ההדדיות המוחלט מצד המוסלמים. ממשלת סעודיה אינה מניחה להחזיק בתנ"ך, צלבים ומגיני דוד, ואילו מוסלמים מפרסמים קריקטורות מגעילות של יהודים באופן שיגרתי.
אין שום קונספירציה המסתתרת מאחורי ששת המקרים הללו של התפרצות ותוקפנות, אך כאשר בוחנים את הדברים בפרספקטיבה של שנים מסתבר כי מדובר במסע ארוך ומתמשך של הפחדה – ויש להניח שאינו עומד להסתיים בקרוב. המסר היסודי – "אתם, אנשי המערב, הזכות לומר ככל העולה על רוחכם על האיסלאם, הנביא והקוראן כבר אינה שמורה לכם, חוקי האיסלאם חלים גם עליכם" – יישמע שוב ושוב עד אשר המערב אכן ייכנע או עד שהמוסלמים יווכחו שמאמציהם כשלו.
נושאים קשורים: איסלאם קיצוני, חשיבה עצמאית וכפירה מוסלמית, מוסלמים במערב הרשמ/י לרשימת תפוצת דוא"ל השבועי של דניאל פייפס בעברית