שר הבטחון הישראלי אהוד ברק הכריז החודש שישראל מוכרחת לסגת משטחים פלשתיניים. "העולם אינו מוכן לקבל – ולא נצליח לשנות זאת ב-2010 – את הציפייה שישראל תשלוט בעם אחר לעוד כמה עשרות שנים", הוא אמר. "זהו דבר שאינו קיים בשום מקום בעולם".
האם הוא צודק? האם קיימת אפשרות לשלום? ואם כן, באיזו מתכונת? אלו השאלות שהצגנו בפני כותבי הנשונל פוסט בסדרה "מהי תוכנית השלום שלך?".
תוכנית השלום שלי פשוטה. נצחון, ורק נצחון, מייצר נסיבות המוליכות לשלום. ההיסטוריה מאשרת שמלחמות מסתיימות כאשר צד אחד נכנע והצד השני מנצח. ההגיון מחייב שכך יהיו פני הדברים, כי כל עוד שני הצדדים שואפות להשיג את מטרותיהם, הלוחמה תימשך או עלולה להתחדש.
נצחון בתור מטרה אינו מושג חדש. סון צו, האסטרטג הסיני הקדום, יעץ שבמלחמה "תהא מטרתך הגדולה – נצחון". ריימונדו מונטהצוקולי, אוסטרי מן המאה ה-17, קבע כי "היעד במלחמה הוא נצחון". קארל פון קלאוזביץ, פרוסי שחי במאה ה-19, הוסיף ש"המלחמה היא מעשה אלים שמטרתו לכפות על האויב למלא אחר רצוננו". וינסטון צ'ר'ציל אמר לעם הבריטי: "אתם שואלים: מהי מטרתנו? אני יכול להשיב לכם במילה אחת: נצחון – נצחון – בכל מחיר, נצחון, למרות האימה, נצחון, גם אם הדרך תהיה ארוכה וקשה". דווייט ד' אייזנהאור העיר ש"במלחמה אין תחליף לנצחון". תובנות אלו מן העבר תקפות גם היום, כי למרות השינויים בכלי הנשק, הטבע האנושי נשאר כפי שהיה.
נצחון פירושו לכפות את רצונך על האויב, לאלץ אותו לנטוש את המטרות למענן נלחם. הגרמנים, שהוכרחו להיכנע במלחמת העולם הראשונה, לא נטשו את שאיפתם לשלוט על אירופה וכעבור מספר שנים שמו את מבטחם בהיטלר להשיג מטרה זו. לניירות חתומים אין משמעות אלא אם צד אחד לעימות מרים ידיים: מלחמת ויאטנאם נסתיימה לכאורה ב-1973 בדרכים דיפלומטיות, אבל שני הצדדים המשיכו לדבוק במטרות מלחמתם עד שהצפון זכה בנצחון ב-1975.
המפתח הוא כח רצון: יירוט מטוסים, השמדת טנקים, ריקון מלאיי תחמושת, הברחת חיילי האויב ותפיסת שטחים אינם מכריעים לבדם כל עוד אינם מלווים בקריסה פסיכולוגית. התבוסה של צפון קוריאה ב-1953, של סדאם חוסיין ב-1991, ושל הסונים העיראקיים ב-2003 לא תורגמו לייאוש. לעומת זאת, הצרפתים ויתרו באלג'יריה ב-1962 למרות יתרון על האויב הן בכח אדם והן בנשק, כפי שויתרו האמריקנים בויאטנאם ב-1975 והסובייטים באפגניסטאן ב-1989. המלחמה הקרה נסתיימה ללא הרוגים כלשהם. בכל המקרים הנ"ל, למובסים היו מאגרי נשק גדולים, צבאות, וכלכלות מתפקדות. מה שאזל להם היה כח רצון.
כך גם במקרה שלנו, העימות הערבי-ישראלי יגיע לסיומו רק כאשר צד אחד יתייאש.
עד היום, על אף סבבי מלחמה חוזרים ונשנים, שני הצדדים ממשיכים לדבוק במטרותיהם. ישראל נלחמת כדי שאויביה ישלימו עם קיומה, ובד בבד אויבים אלה נלחמים כדי לחסל את ישראל. מטרות אלה הן עקרוניות, בלתי משתנות וסותרות זו את זו. האפשרויות היחידות לשלום הן השלמת הערבים עם קיומה של ישראל או חיסולה. כל צופה מן הצד חייב לבחור באחד משני פתרונות אלה. אדם מתורבת ירצה שישראל תנצח כי מטרתה היא הגנתית, לגונן על מדינה קיימת ומשגשגת. מטרת ההשמדה של אויביה אינה אלה ברבריות טהורה.
במשך כמעט 60 שנה, הערבים המתנגדים לקיומה של ישראל, והאיראנים ואנשי השמאל שהתלוו אליהם מאוחר יותר, השתדלו לחסל את ישראל בדרכים שונות ומגוונות: הם פועלים כדי לחתור תחת הלגיטימיות שלה מבחינה אינטלקטואלית, להציף אותה דמוגרפית, לבודד אותה כלכלית, למנוע ממנה להתגונן בדרכים דיפלומטיות, להילחם בה קונבנציונלית, לשבור את רוחה באמצעות טרור, והם מאיימים להחריב אותה בנשק להשמדה המונית. אויבי ישראל פעלו ופועלים בכיוונים אלה במלוא המרץ והעוז, אולם ללא הצלחה מרובה.
למרבה האירוניה, במשך הזמן ולאור ההתקפה המתמדת על ארצם, הישראלים החלו לשכוח שצריך לנצח. הימין בישראל פיתח דרכים לנצח כביכול, המרכז ערך ניסויים בפייסנות וצעדים חד-צדדיים, והשמאל שקע ברגשי אשם והאשמה עצמית. מעטים הם הישראלים המבינים שהמלאכה של השגת הנצחון והכנעת כח הרצון של האויב עד שישלים עם קיומה של המדינה היהודית כעובדה קיימת.
למרבה המזל, ישראל מוכרחת להביס רק את הפלשתינים, ולא את כל הערבים או המוסלמים בעולם שילכו בעקבות הפלשתינים לכשישלימו עם קיומה של ישראל. כמו כן, למרות המוניטין של הפלשתינים כבעלי סבולת גבוהה, ניתן לנצחם. אם אפשר היה להכריח את הגרמנים והיפנים להיכנע ב-1945, האם סביר להניח שהפלשתינים חסינים בפני תבוסה?
ישנם כמובן מכשולים רבים בדרכה של ישראל אל הנצחון. האופציות שלה מוגבלות על ידי ציפיות בינלאומיות (של מועצת הבטחון של האו"ם למשל), ובפרט על ידי המדיניות של בעל בריתה העיקרי, הממשל של ארה"ב. על כן, כדי שירושלים תנצח, דרוש שינוי במדיניותה של ארה"ב ושל מדינות מערביות אחרות. ממשלות אלה צריכות להפציר בישראל לפעול להשגת נצחון על ידי שכנוע הפלשתינים שהם הפסידו במערכה.
פירוש הדבר שצריך לפעול כדי לתקן את הרושם שנוצר בעקבות תהליך אוסלו (1993-2000) והנסיגות מלבנון ועזה (2000-2005) שישראל חלשה. בשלושת השנים הראשונות לכהונתו של אריאל שרון כראש ממשלה, 2001-2003, נדמה היה שישראל עלתה שוב על דרך המלך, ועמידתו האיתנה באותה תקופה היוותה התקדמות של ממש במלחמתה של ישראל. רק כאשר הסתבר לקראת סוף 2004 ששרון אכן מתכוון לסגת חד-צדדית מעזה נתעודד מצב רוחם של הפלשתינים וההתקדמות של ישראל נבלמה. כהונתו של אהוד אולמרט כראש ממשלה החלישה את ישראל, ובשנה החולפת בנימין נתניהו הצליח לשקם את המצב חלקית בלבד.
למרבה האירוניה, נצחון ישראלי יביא בעקבותיו תועלת גדולה יותר לפלשתינים מאשר לישראל. הישראלים ירוויחו כמובן מכך שייפטרו ממלחמה אטביסטית, אבל מדינתם הינה חברה מתפקדת ומודרנית. עבור הפלשתינים, לעומת זאת, נטישת חלומם הפרימיטיבי והמאוס לחסל את שכנם תעניק להם סוף סוף את ההזדמנות לטפל בגינה המוזנחת של עצמם, לפתח את החיים הפוליטיים, החברה, הכלכלה והתרבות הכל כך קלוקלים שלהם.
תוכנית השלום שלי, איפוא, תסיים את המלחמה וגם תועיל לכל המעורבים במישרין.
