חוקרים רבים ניסו לפצח את פשר הפתולוגיה נגד ישראל במזרח התיכון. אחד המחקרים החדשים בנושא מוצג בספרו של לי סמית "סוס חזק: כוח, פוליטיקה וההתנגשות הציביליזציות הערביות".
סמית משתמש במשפט המפורסם שאמר אוסאמה בן לאדן ב־2001, "כשאנשים רואים סוס חזק וסוס חלש, מטבעם הם יאהבו את הסוס חזק", כבסיס להוכחת התזה שלו. סמית מזהה שני עקרונות ברורים של הטרור הערבי ביחס לתיאוריית "הסוס החזק": להשתלט על השלטון ואז לשמר את הכוח. בתרבות הזו, העיקרון של הכוח והשליטה הוא הקובע. כשהאיסלאמים הקיצוניים נלחמים במערב, וגם ביניהם, הם לא מכירים ב"שום מנגנון של העברה שלווה וחוקית של שלטון אחד למשנהו או בחלוקה של הסמכות. קונפליקט פוליטי הוא מבחינתם כמו קרב עד המוות בין סוסים חזקים". משום כך האלימות "היא גורם מרכזי בפוליטיקה ובתרבות שלהם". במקביל למאבק על הכוח באופן אלים מתבצע כל הזמן מעקב אחר הסוס החזק הבא.
הטיעון של סמית בדבר עקרון "הסוס החזק" בתרבות של המוסלמים מעניין, משום שלפיו הוא מסביר שהבעיה היא בכלל לא "האימפריאליזם המערבי או הציונות". הבעיה נעוצה במאבק מתמשך עם הסוס החזק על השליטה והכוח. גם הנביא מוחמד, אף שהיה דמות דתית מוסרית, מוצג כדמות חזקה שכבשה את לבבות ההמונים באמצעות מאבקים אלימים. שליטים מוסלמים משלו במשך מאות שנים על בסיס "אלימות, דיכוי וכפייה" והעקרונות האלו לא נתפסו כרעים. גם התיאוריה המפורסמת של התאורטיקן הערבי אבן חלדון מתייחסת להיסטוריה כמעגל קבוע של מאבק אלים על כוח ושליטה בין סוסים חלשים לחזקים. ומי שנתפסו כחלשים, כמו למשל בני המיעוטים בארצות ערב, נחשבו בני חסות, "ד'ימה". הם זכו להגנות מסוימות מצד השלטון, ולצד זאת - להשפלה קבועה. כך נוהגים בחלש.
מכאן, על סמך ההיסטוריה הקדומה של המזרח התיכון, מנתח סמית את ההיסטוריה המודרנית. את תפיסת הפאן־ערביות של נאצר ודומיו הוא מייחס למאמץ להפוך סוסים קטנים, מדינות הלאום, לסוס אחד איסלאמי וחזק. ישראל, שנוסדה במזרח התיכון, נתפסת כ"סוס חזק" בתמיכת ארצות הברית והגוש המצרי־סעודי ולכן המחנה בראשות האיראנים מנסה להתמודד עימה ביצירת "סוס חזק" משלו.
מה שמביא אותנו לשאלה איזו מדיניות אמורים ישראל והמערב לאמץ כשהם משחקים במגרש המזרח־תיכוני. סמית מדגיש כי מי שייתפס כ"סוס חלש" יאבד את ההערכה כלפיו, וכי הניסיון מוכיח שמי שמנסה להיות הגון ומוסרי - כמו במקרה של הנסיגה הישראלית מעזה ומלבנון - נכנס למסלול ברור של כישלון כי יבינו אותו כ"סוס חלש" שניתן להחליף.
מכיוון שמדובר במנטליות של מאות שנים, המצב קשה, אך לא אבוד. זו הסיבה שג'ורג' בוש צדק כשניסה לקדם פרויקט של דמוקרטיזציה בארצות ערב - בטווח הרחוק זו התקווה לשינוי במנטליות של "הסוס החזק" ולמעבר לגישה דמוקרטית. אבל הוא טעה כשלא תמך מספיק בליברלים הערבים ונטש את הדרך הקשה הזו. גם בעיראק התעלם הממשל מהעצה להשליט שם מנהיג חזק בעל גישה דמוקרטית כדי שינחיל את התפיסה הזו בתחילה בכוח ואחר כך מתוך הבנה של העם.
יתרה מזאת, כאשר הממשל הנוכחי נרתע מלכפות את רצונו על איראן הוא רק מחזק את הקיצוניים. לא לחינם הציע לוושינגטון המנהיג הדרוזי ואליד ג'ונבלט, גם אם חצי בצחוק, "לשלוח מכוניות תופת לדמשק" כדי להעביר את המסר בנוגע לרצינות הכוונות של האמריקנים. כרגע, לפחות, במזרח התיכון מבינים את שפת הכוח.
סמית מסביר שבשלב ההיסטורי הנוכחי למערב אין ברירה אלא לאמץ את עקרון "הסוס החזק" בכל הנוגע לפעילות במזרח התיכון, ככל שהעיקרון הזה נשמע פשטני, כוחני ואכזרי.
