המלחמה הקרה המזרח-תיכונית

מלחמה קרה – "זהו המפתח להבנת המזרח התיכון של המאה ה-21". כך כותבים יגאל כרמון ושלושה מעמיתיו במכון לחקר התקשורת והמזרח התיכון (ממר"י) במחקר שראה אור לאחרונה, "מלחמה קרה אזורית בהסלמה".

חוקרים אלה מצביעים על עימות רב-משמעות שהתקשורת משום מה איננה יודעת לזהות – עימות בעל חשיבות רבה עוד יותר בעקבות מינויו מחדש של מחמוד אחמדינז'אד כנשיא איראן.

על פי מילון מיריאם-וובסטר, 'מלחמה קרה' היא "עימות הנובע מהבדלים אידיאולוגיים המנוהלת שלא באמצעות פעילות צבאית גלויה ומתמשכת, ובדרך כלל ללא ניתוק יחסים דיפלומטיים". שימו לב לשלושת המרכיבים בהגדרה זו: הבדלים אידיאולוגיים, העדר לחימה ממשית, והימנעות מניתוק יחסים דיפלומטיים.

הדוגמה הקלאסית למלחמה קרה היתה, כמובן, זו ששררה בין ארה"ב ובריה"מ בין השנים 1945-1991, התמודדות ממושכת שהתפרסה על פני כדור הארץ כולו. ראוי לציין דוגמה נוספת: 'המלחמה הקרה הערבית', בין השנים 1958-70, שהיתה ממושכת פחות ומצומצמת יותר. במקרה זה, גמאל עבדל נאסר, מהפכן מצרי, ביקש לזעזע את האיזור, והסעודים, יחד עם מדינות נוספות, פעלו לשמר את הסטטוס קוו. עימות זה הגיע לשיאו במלחמת תימן בין השנים 1962-70, מלחמה אכזרית שנסתיימה רק בעקבות מותו של נאסר.

כיום קיים פילוג אזורי חדש המכונה אצלי 'המלחמה הקרה המזרח-תיכונית', ועל פיו ניתן להסביר את העימות ההולך ומחריף בין שני גושים.

• הגוש המהפכני ובעלי בריתו: איראן מנהיגה את סוריה, קטאר, עומאן, ושני אירגונים, חיזבאללה וחמאס. תורכיה משמשת כח-עזר חשוב. עיראק צופה מן הצד. באופן פרדוקסלי, כמה ממדינות אלה אינן מהפכניות כלל ועיקר.

• הגוש למען הסטטוס קוו: סעודיה היא (שוב) המנהיגה, כאשר מצרים, ירדן, לבנון, תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו, ורוב המדינות דוברי-הערבית, יחד עם פת"ח. ישראל משמשת כח-עזר למחצה. ראוי לציין שמצרים, שעמדה בעבר בראש גוש משלה, מנהיגה היום את הגוש הזה יחד עם סעודיה, מה שמעיד על הכרסום בהשפעתה של מצרים בחמישים השנים האחרונות.

• מדינות מסויימות, כגון לוב, מעדיפות להישאר נייטרליים.

שורשיה של המלחמה הקרה הנוכחית במהפכה האיראנית ב-1979, כאשר אייתוללה ח'ומייני תפס את השלטון בטהראן. שאיפתו הגדולה היתה להפיל משטרים במדינות נוספות באיזור כדי להחיל בהן את האיסלאם המהפכני על פי נוסחתו. שאיפות אלו דעכו עם מותו של ח'ומייני ב-1989, אך שבו לתחייה בשאגות רמות עם תחילת נשיאותו של אחמדינז'אד ב-2005 בצירוף בנייתו של נשק להשמדה המונית, טרור מתפשט, מעורבות בעיראק וטענת איראן לריבונות בבחריין.

למלחמה הקרה במזרח התיכון ביטויים רבים. להלן ארבעה מהם:

(1) ב-2006, כאשר חיזבאללה נלחמה בצה"ל, כמה מדינות ערב גינו באופן פומבי את "המעשים הבלתי צפויים, הבלתי הולמים וחסרי האחראיות" של חיזבאללה. בתגובה פורסם מאמר מערכת בעיתון איראני שקילל "קללת-נצח את המופתים של חצר המלוכה הסעודית ואת פרעה המצרי".

(2) ממשלת מרוקו הודיעה במרס 2009 שהיא ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים אם טהראן בשל "התערבות בלתי נסבלת בעניניה הפנימיים של הממלכה", קרי מאמצים איראניים להעביר סונים לגירסה השיעית של האיסלאם.

(3) הממשל המצרי עצר 49 סוכנים של חיזבאללה באפריל והאשים אותם בפעילות חתרנית; בעקבות כך מנהיג חיזבאללה חסאן נסראללה אישר שמנהיג הרשת עבד בשירותו.

(4) הקשרים ההדוקים בין ישראל ותורכיה עלו על שירטון. הממשלה באנקרה, שהינה היום איסלאמיסטית במוצהר, מתנגדת למדיניותה של ישראל, נוקטת לשון עויינת כלפי המדינה היהודית, מזמינה את אויביה לאנקרה, מסייעת בהעברת נשק איראני לחיזבאללה, ומבודדת את הצבא התורכי באמצעות אידיאולוגיה אנטי-ציונית.

מי שסבור שמלחמה קרה זו – המנתבת יצרים מן העימות הערבי-ישראלי האין-סופי לאפיקים אחרים – מפחיתה את המתח באיזור, טועה. על אף היחסים הארסיים בין פת"ח לחמאס, לרבות חיסול פעילים הדדי, הם לעולם יתלכדו כדי לפגוע בישראל. כיוצא בו, וואשינגטון לא תמצא תמיכה ממשית בגוש הסעודי ביחס לאיראן. בסופו של דבר, מדינות מוסלמיות נמנעות מלעשות יד אחת עם לא-מוסלמים נגד מוסלמים אחרים.

במבט רחב יותר, המלחמה הקרה המזרח-תיכונית מעלה בעיות מן הרמה האזורית – כמו הנושא הדתי במרוקו – לרמה הבינלאומית. למעשה מלחמה זו רק מעצימה ומגבירה את המתחים ונקודות החיכוך באיזור שהיה חסר יציבות באופן קיצוני בלאו הכי.