האם רק אני הייתי צריך לשפשף את עיניי כאשר הממשל המצרי החליט לארגן "ועידה בינלאומית לתמיכה בכלכלה הפלשתינית ולשיקום עזה"?
הועידה התקיימה בשארם א-שייח'. משלחות מ-71 מדינות ו-16 ארגונים אזוריים, בינלאומיים ופיננסיים השתתפו. המטרה המוצהרת היתה לגייס 2.8 מיליארד דולר, כאשר 1.3 מיליארד יועד לשיקום ההרס שנגרם לאחרונה במהלך מלחמתה של ישראל בחמאס (ויתרת הסכום יועד לרש"פ כדי לחזק את מעמדה). בפועל גוייס 4.5 מיליארד בועידה, המצטרף לסכומים שכבר הובטחו בעבר; בסך הכל מדובר בהתחייבויות למתן 5.2 מיליארד דולר על פני שנתיים. שר החוץ המצרי הנרגש משמחה אמר שהסכום "עלה על ציפיותינו". מזכירת המדינה האמריקנית הילרי קלינטון אמרה שמדובר ב"ועדידה מוצלחת ביותר".
מבין התרומות הגדולות יש התחייבות של מועצת המפרץ לשיתוף פעולה למתן 1.65 מיליארד על פני חמש שנים, והתחייבות של הממשל האמריקני בסך 900 מיליון דולר מכיסו של משלם המיסים האמריקני (מתוכם 300 מיליון לשיקום עזה).
בין הנואמים בועידה: חוסני מובראכ ממצרים, ניקולה סרקוזי מצרפת, סילביו ברלוסכוני מאיטליה, בן קי-מון מהאו"ם, עמר מוסא מהליגה הערבית ומחמוד עבאס מהרש"פ.
מדוע אני מתקשה להאמין למראה עיניי? אני תוהה אם כל האחמי"ם הנכבדים הללו אכן מאמינים שתם עידן הלחימה בעזה ושכעת הגיעה השעה לשיקום?
דומה שאינם קוראים את החדשות מדרום ישראל המלמדות שהלחימה נמשכת. קחו למשל את הידיעה המייצגת הזאת מידיעות אחרונות מ-28 בפברואר, "מומחים: טילי הגראד שנפלו באשקלון מדגם מתקדם".
שני טילי הגראד שנפלו באשקלון בשבת בבוקר [28 בפברואר] היו מדגם חדש ומשופר המסוגל לגרום להרס רב יותר מאלה הנורים מעזה בדרך כלל. אחד הטילים פגע בבית ספר בעיר הדרומית והצליח לחדור בעד המיגון נגד טילים... לדברי מומחים, שני טילי הגראד שנפלו באשקלון נמנים בין חמישה או ששה טילים בקוטר 170 מ"מ מתוצרת מקומית שנורו לעבר ישראל עד כה. לטילים אלה – הנורים לעיתים רחוקות – טווח של 14 ק"מ (8.6 מייל) ומסוגלים לגרום להרס רב במיוחד, כפי שדיווחו עדי ראייה ממקום הנפילה בשבת.
בתלונה רשמית לאו"ם, שגריר ישראל גבריאלה שלו ציינה כי "היו קרוב למאה התקפות טילים ופצמרי"ם מרצועת עזה" מאז הפסקת האש ב-18 בינואר, כלומר יותר משתיים ליום. מספרם עולה; 12 טילים נורו לעבר שדרות ב-1 במרס בלבד.
בתגובה להתקפות אלה, הממשלה הישראלית החליטה ב-1 במרס כי "במידה והירי מעזה יימשך, תבוא תגובה כואבת וחדה, חזקה ובלתי מתפשרת מצד כוחות הבטחון". דווח כי המועמד לראשות הממשלה בנימין נתניהו הביע מסר דומה בפגישתו עם מנהיג אירופאי באומרו שהוא לא יקריב את בטחונה של ישראל "בשביל חיוך".
(שר החוץ הסעודי סעוד אל-פייסל, למרבה ההפתעה, הגיב באופן דומה – הוא ציין ששיקומו של עזה "יהיה קשה וחסר תבונה כל עוד אין שלום ובטחון" במקום).
מה קורה פה, לעזאזל? מדינות המבקשות לתרום בצורה מתוקשרת למען שיקום איזור הנמצא עדיין בעיצומה של לחימה מתמשכת? הניחוש שלי: כוונתם לרמוז לירושלים שאל לה לתקוף את עזה שוב, שכן אם תעשה כן, היא תצטרך להתמודד עם הרבה מדינות תורמות נזעמות – כולל, כמובן, ממשל אובמה.
מה שמוסיף למצב בלתי יאומן זה הוא הזלזול המוחלט בצרכי הבטחון של ישראל. קחו למשל את יחסו של דגלס אלכסנדר, השר לענייני פיתוח בינלאומי בממשלת הלייבור של בריטניה, שהתחייב להעביר 30 מיליון לירה שטרלינג על חשבון משלם המיסים הבריטי כדי לשקם בתים, בתי ספר ובתי חולים בעזה. "יש צורך דחוף בהקלת ההגבלות על הזרמת טובין", הוא אמר, ומיד תבע ש"ישראל חייבת לנהוג כנדרש ולאפשר לסחורות החיוניות כל כך לעשות את דרכן אל הגברים, הנשים והילדים הממשיכים לסבול".
הומניטרי ביותר מצידו של מר אלכסנדר, אלא שהוא מתעלם ביודעין מן העובדה שלדברי הישראלים חמאס תחרים פלדה, בטון וחומרי בנין מיובאים נוספים כדי לבנות מנהרות, בונקרים וטילים נוספים. הרי ידוע שחמאס לקח לעצמו משלוחי סיוע קודמים שיועדו לאזרחים; חמאס עשה זאת בצורה כה בוטה שאפילו ארגון הסיוע של האו"ם, הממלא פיו מים בדרך כלל, מחה על כך.
חוסני מובראכ אמנם הזהיר את חמאס לבל ישתלט על תרומות התורמים כאילו היו "שלל מלחמה", אבל אין ספק שחמאס ינהג בדיוק כך. חבר הקונגרס מרק קירק (רפובליקני, אילנוי) צודק: "אם נעביר 900 מיליון דולר לאזור זה, גם אם חמאס ישתלט על 10% בלבד, אנחנו נהפוך למממן השני בחשיבותו של חמאס אחרי איראן".
תחת הכותרת המעודדת של בניית "שלום כולל בין ישראל ושכנותיה הערביות", כלשונה של קלינטון, המדינות התורמות בעצם מזהירות את ישראל לבל תעז להתגונן בפני התקפות הטילים נגדה. ואם לא די בכך, הן גם מספקות לחמאס את הדרוש לו להמשיך ולתקוף את ישראל.
נשאלת השאלה: האם מדובר בחוסר הבנה וידיעה, או בכזבנות? אני נוטה לאחרון; אף אחד אינו מטומטם עד כדי כך.
___________________________________________________________________
עדכון מ-3 במרס 2009: ברי רובין מעלה טיעונים נוספים נגד תרומות השיקום ב-"עזה, באיזה מחיר?". הוא עומד על כך שהדבר לא ישפר את המצב ולא יוביל לשלום.
