כעת, כאשר הדמוקרטים שולטים הן ברשות המחוקקת והן ברשות המבצעת, לאילו שינויים ניתן לצפות במדיניות של ארה"ב ביחס לעימות הערבי-ישראלי?
המינויים האישיים עד כה תואמים דפוס מחשבה של מרכז-שמאל. בצד החיובי, כפי שציין החוקר סטיבן רוזן, פירוש הדבר הוא שבצוות אין כאלה "הדבקים באג'נדה שמאלנית של אשליות מסוכנות – אדרבה, רבים מהם אינטליגנטיים ובעלי שכל ישר, עמידים אם לא חסינים בפני השטויות המעוורות עיניהם של מרבית אנשי האקדמיה". בפרט כאשר ניזכר בקשריו של ברק אובמה מן העבר (עלי אבונימה, ראשיד ח'אלידי, אדוורד סעיד) ו"צוותי החלומות" החלופיים הפוטנציאליים, יש בכך משום הקלה.
בצד השלילי, מציין רוזן, הפקידים והיועצים המיועדים "הם מתונים וממורכזים יתר על המידה – אין מי שיתריע על הסכנות יוצאות הדופן שאנו ניצבים בפניהן, שיציע תגובה לא שגרתית".
במבט על, מעבר לשאלת אייוש התפקידים, התמונה דומה למדי. ראוי לזכור את ההחלטה הפרו-ישראלית של הקונגרס בתחילת החודש "המכירה בזכותה של ישראל להתגונן בפני התקפות מעזה, החוזרת ומאשרת את תמיכתה האיתנה של ארה"ב בישראל, ותמיכתנו בתהליך השלום הישראלי-פלשתינאי". החלטה זו התקבלה בסנט פה אחד, ובבית הנבחרים בהפרש של 390-5 עם 22 צירים שהסתפקו ב"אישור נוכחות". מבין אותם 27, 26 הינם דמוקרטים, וה-27 הוא רון פאול שרק באופן רשמי נמנה עם הרפובליקנים.
החלטה זו מצביעה על שני דברים: האחד, שהתמיכה האמריקנית האיתנה של שתי המפלגות בישראל לא נפגעה עקב העימות בעזה. והשני, שאלה שיחסם לישראל הוא קריר או עוין מצויים, כמעט ללא יוצאים מן הכלל, במפלגה הדמוקרטית.
סקרים שנערכו בעשור האחרון מוכיחים פעם אחר פעם שהאמריקנים תומכים בישראל באופן ברור, אך דמוקרטים פחות מרפובליקנים. כבר ב-2000 הצבעתי על כך ש"הרבה יותר חברים במפלגה הרפובליקנית אוהדים את ישראל מאשר אצל הדמוקרטים, והדבר בא לידי ביטוי בהנהגות של שתי המפלגות". בשנים האחרונות סקר אחר סקר מאשר מגמה זו, גם בעיצומן של המלחמות נגד החיזבאללה והחמאס. נזכיר כאן כמה מהם:
- מרס 2006, סקר גאלופ: "האם נטיית לבך היא לכיוון הישראלים או הפלשתינאים?" תשובה: 72% מקרב רפובליקנים ו-47% מקרב דמוקרטים השיבו לטובת ישראל. (הפרש של 25%).
- יולי 2006, סקר NBC-WSJ: "האם נטיית לבך היא לכיוון ישראל או מדינות ערב?" תשובה: 81% מקרב רפובליקנים ו-43% מקרב דמוקרטים השיבו לטובת ישראל. (הפרש של 38%).
- אוגוסט 2006, סקר LAT-Bloomberg: "האם לדעתך על ארה"ב להמשיך לעמוד לימינה של ישראל"? תשובה: 64% מקרב רפובליקנים ו-39% מקרב דמוקרטים השיבו בחיוב. (הפרש של 25%).
- מרס 2008, סקר גאלופ: 84% מקרב רפובליקנים ו-64% מקרב דמוקרטים מתייחסים לישראל בחיוב. (הפרש של 20%).
- דצמבר 2008, באתר רסמוסן: 75% מרפובליקנים ו-55% מדמוקרטים סבורים שישראל היא בעלת-ברית של ארה"ב. (הפרש: 20%).
תמיכת הרפובליקנים בישראל איתנה יותר באופן עקבי, 20-38% יותר מדמוקרטים, ובממוצע 26% יותר. פני הדברים לא היו כך תמיד. אדרבה, מצב זה מהווה שינוי דרמטי בעמדותיהם של הדמוקרטים והרפובליקנים ביחס לישראל במשך ששים השנים האחרונות. למעשה ניתן להצביע על שלוש תקופות שונות.
בתקופה הראשונה, 1948-70, דמוקרטים דוגמת הרי טרומן וג'ון קנדי גילו יחס אוהד כלפי המדינה היהודית, בעוד רפובליקנים כמו דווייט אייזנהאוור היו קרירים. בשנייה, 1970-91, רפובליקנים כגון ריצ'רד ניקסון ורונלד רייגן למדו להעריך את ישראל כבעלת-ברית של ממש; כפי שהסקתי ב-1985, משמעות הדברים היתה ש"ליברלים ושמרנים תומכים בישראל לעומת הערבים באחוזים דומים". אבל עם סיום המלחמה הקרה ב-1991, החלה תקופה שלישית בה הדמוקרטים התמקדו בענין הפלשתינאי ויחסם לישראל נהיה פושר, ובה בעת הרפובליקנים הגבירו את תמיכתם בישראל.
כפי שמעיר בצדק מט ברוקס, מנהל הקואליציה היהודית הרפובליקנית, "הדמוקרטים יותר יותר מפנים עורף לישראל". מגמה זו מבשרת בואו של מתח שעלול להופיע בארבעת השנים הבאות: האם לנקוט בגישה "אירופאית" יותר כלפי ישראל?
המתחים קיימים כבר היום. מצד אחד, אנשי אובמה לא גינו את מלחמת ישראל בחמאס, והוסיפו שאין בכוונתם לקיים מגעים עם חמאס, שישראל היא בעלת-הברית העיקרית במזרח התיכון, ושמדיניות ארה"ב תמשיך להתחשב בצרכי הבטחון של ישראל. מאידך, הצוות של אובמה מגלה ענין בחמאס. בנוסף, לאנשיו יש נטייה להפגין גישה "מאוזנת" יותר, להפעיל לחצים כדי לכפות משא ומתן, ולחלק את ירושלים.
בקיצור, המדיניות כלפי המדינה היהודית תבחן מחדש.
