בבחירות שתתקיימנה בארה"ב באמצע כהונת הנשיא בוש בעוד פחות מחצי שנה, עניני המזרח התיכון עשויים, יותר מאי פעם, לשחק תפקיד בעל חשיבות עליונה. שלושה נושאים יעמדו על הפרק: המשך המלחמה בעיראק, התגובה הראויה לשאיפותיה הגרעיניות של איראן, ומחירי הדלק הממריאים.
עם כל חשיבותם, אלה נושאים חולפים, והבוחרים יחליטו לגביהם על פי הנסיבות המשתנות – מה גם שההבדלים בין שתי המפלגות הגדולות אינם ברורים; מהו בעצם העמדה הדמוקרטית בקשר לעיראק, או העמדה הרפובלקנית בענין איראן? נושא רביעי, הקשור אף הוא למזה"ת – הסכסוך הערבי-ישראלי – הינו בעל משמעות פוליטית עמוקה יותר, גם אם השנה הוא מוטל בצל. נושא זה קיים תמיד, והוא מגדיר במידה רבה את ההבדל בין שתי המפלגות.
הברית בין ארה"ב וישראל היא "מערכת יחסים מיוחדת" המיוחדת ביותר בעולם, מעין מערכת יחסים משפחתית בזירת הפוליטיקה הבינלאומית. בתחומים רבים – מדיניות חוץ, שיתוף פעולה אסטרטגי, קשרים כלכליים ואינטלקטואליים, יחסים דתיים והתערבות הדדית בענינים הפנימיים של השני – קיימת מערכת יחסים יוצאת דופן ואף יחודית בין שתי המדינות. הדברים נוגעים גם לפוליטיקה המקומית של ארה"ב; כפי שנכתב בניו יורקר בשנת 1994, לעיתים "נדמה שהמזה"ת – או לפחות ישראל – הינו חלק בלתי-נפרד" מניו יורק.
בנוסף, אחוז משמעותי של אמריקנים (יהודים, נוצרים אוונגליקנים, ערבים, מוסלמים, אנטי-שמים, שמאלנים) מצביעים בהתאם למדיניות כלפי ישראל.
מאז נוסדה ישראל בשנת 1948, הדמוקרטים והרפובליקנים החליפו עמדות ביחס לישראל. בתקופה הראשונה, 1948-70, הדמוקרטים גילו אמפטיה רבה יותר כלפי המדינה היהודית מאשר הרפובליקנים. בעוד שהדמוקרטים הדגישו את הקשרים הרוחניים בין השתיים, הרפובליקנים התייחסו לישראל כאל מדינה חלשה ובתקופת המלחמה הקרה ראו בה נטל.
התקופה השנייה נפתחה בסביבות 1970 ונמשכה כעשרים שנה. בעקבות נצחונה היוצאת מגדר הרגיל של ישראל במלחמת ששת הימים, הנשיא הרפובליקני ריצ'ארד ניקסון החל לראות בישראל מעצמה צבאית ובעלת ברית חשובה. מעתה תמכו הרפובליקנים בישראל בדומה לדמוקרטים. לאור זאת, במחקר שחיברתי ב-1985 סיכמתי ש"הליבראלים והשמרנים תומכים בישראל נגד הערבים במידה שווה".
עם תום המלחמה הקרה ב-1990 החלה התקופה השלישית. הלהט הדמוקרטי דעך אך זה של הרפובליקנים גבר. השמאל הפך את הענין הערבי-פלשתינאי חלק מרכזי בהשקפת עולמו (כדאי להיזכר בועידת דרבן ב-2001), ובד בבד הימין העמיק את האוריאנטציה הדתית והפוליטית שלו עם ישראל.
מגמה זו מתחזקת והולכת. בשנת 2000, בסקר שהוזמן על ידי הפעיל השמאלני והאנטי-ישראלי ג'יימס זוגבי, הציבור האמריקני נמצא חלוק באופן ברור על פי השתייכותו הפוליטית ביחס לסכסוך הערבי-ישראלי, כאשר בוחרים רפובליקניים נתגלו כיותר פרו-ישראליים באופן משמעותי בהשוואה לבוחרים דמוקרטיים. למשל: במענה לשאלה "לדעתך כיצד על הנשיא הבא להתייחס לאיזור המזה"ת?", 22% מהרפובליקנים לעומת רק 7% מבין הדמוקרטים השיבו שעליו לנקוט בגישה פרו-ישראלית.
על פי סקרים שנתפרסמו על ידי גאלופ לאחרונה, 72% מהרפובליקנים ו-47% מבין הדמוקרטים אוהדים את הישראלים יותר מהערבים הפלשתינאים. פילוח מעמיק מניב ממצאים דרמטיים יותר: רפובליקנים שמרניים אוהדים את ישראל פי חמש יותר מדמוקרטים ליבראליים.
קרירות זו של הדמוקרטים היא חלק מתופעה רחבה יותר של תיאוריות קונספירציה בקשר לניאו-שמרנים ואמירות אנטי-יהודיות הבוקעים מפיהם של מנהיגי המפלגה כגון ג'ימי קרטר, ג'סי ג'קסון, סינתיה מקיני וג'יימס מורן. לדברי הפרשן שר זיבה "ישנה עלייה מתמשכת באנטי-שמיות" אצל הדמוקרטים מזה זמן רב.
מגמה זו עתידה להתחזק ככל הנראה, ויחד עמה תתעצם ההתפלגות בין יהודים וערבים\מוסלמים בפוליטיקה האמריקנית. אני צופה שמוסלמים וערבים, יחד עם אחרים העוינים את ישראל, יטו יותר ויותר להצביע עבור הדמוקרטים, בה בשעה שנטייתם של יהודים ואוהדי ישראל אחרים תהיה יותר יותר לכיוון הרפובליקנים. בהקשר זה ראוי לציין שהמוסלמים באמריקה רואים את עצמם כמי שמתחרים עם היהודים; מוקטאדר קאהן ממוסד ברוקינגס צופה שהמוסלמים בארה"ב יוכלו כבר בעתיד הקרוב "לא רק להביא יותר מצביעים אלא גם להרבות במחיר ואתנן יותר מכמעט כל שדולה אתנית אחרת, לרבות היהודית".
להתפתחויות אלה עלולה להיות השפעה מכרעת על היחסים בין ארה"ב וישראל. היציבות היחסית ששררה ביחסים אלה תעבור טלטלה עזה בכל פעם שהשליטה בבית הלבן תעבור ממפלגה אחת לשנייה. וככל שהקונסנזוס הפוליטי יישחק, ישראל תמצא עת עצמה עם ידה על התחתונה.
