כאשר מדינה נלחמת בישות שאינה מדינה, הדעה הרווחת היא שהמדינה נידונה להיכשל.
בשנת 1968, רוברט פ' קנדי הגיע למסקנה שנצחון בויאטנאם "אינו כנראה בר השגה", וקרא לפתרון בדרכי שלום. ב-1983, הפרשן שחראם צ'ובין כתב שהסובייטים הסתבכו באפגניסטאן במלחמה "שאי אפשר לנצח בה". ב-1992, מקבלי החלטות בארה"ב נרתעו מליטול חלק בלחימה בבוסניה מתוך חשש להסתבכות בעימות בן מאות שנים. ב-2002, הגנרל האמריקני (במיל') ווסלי קלרק תיאר את המעורבות האמריקנית באפגניסטאן כדבר "שלא ניתן לנצח בו". ב-2004, הנשיא ג'ורג' ו' בוש אמר בקשר למלחמה בטרור "איני סבור שאפשר לנצח בה". ב-2007, ועדת וינוגרד קבעה שישראל לא יכלה לנצח במלחמתה נגד בחיזבאללה.
יותר מכל מלחמה אחרת בתקופה האחרונה, הלחימה של כוחות היחדה בעיראק נראתה ככשלון ודאי, בייחוד בשנים 2004-06. מזכיר המדינה לשעבר הנרי א' קיסינג'ר, השר הבריטי לשעבר טוני בן, והשליח המיוחד האמריקני לשעבר ג'יימז דובינז טענו פה אחד שלא ניתן לנצח בעיראק. הדו"ח של קבוצת הדיון בייקר-המילטון בקשר למלחמה בעיראק חזר על דברים אלו. הפרשן הצבאי דייויד האקוורת, כמו רבים אחרים, השווה את עיראק באופן מפורש לויאטנאם: "כמו בויאטנאם, השקיעה לתוך הבוץ העיראקי היתה קלה ביותר, אך כפי הנראה, ובדומה שוב לויאטנאם, ההיחלצות ממנו תהיה קשה מאוד".
רשימת המלחמות שאי אפשר לנצח בהן ארוכה ביותר, וכוללת, למשל, המאבקים בסרי לאנקה ובנפאל. "מאחורי כל ההערכות הללו", טוען יעקב עמידרור, אלוף (במיל') ישראלי, קיימת הנחת היסוד "שמלחמות בעצימות נמוכה הופכות תמיד לעימותים ממושכים שבאופן בלתי נמנע תאבדנה תמיכה פוליטית".
אבל עמידרור חולק על הערכה זו. במחקר שפורסם לאחרונה מטעם המרכז הירושלמי לעניינים ציבוריים, לנצח במלחמות בעצימות נמוכה: הנסיון הישראלי, הוא טוען בצורה משכנעת שמדינות יכולות לנצח גורמים שאינן מדינות.
לדיון זה משמעויות רציניות ביותר, שכן אם הפסימיסטים צודקים, מדינות המערב עתידות לנחול תבוסה בכל עימות צבאי בהווה ובעתיד בו כוחות קונבציונליים (כלומר מטוסים, ספינות וטנקים) אינם נוטלים חלק. העתיד, איפוא, היה נראה קודר, כי פירוש הדבר היה שעלינו לצפות לעימותים מסוג זה בכל מקום בעולם ואפילו בתוך מדינות המערב עצמן. עצם המחשבה על אינתיפאדה נוסח-ישראל בתוך ארה"ב אינה יכולה שלא להעביר בך צמרמורת. ראוי לציין שבמקרה רק בשבוע שעבר דווח מאוסטרליה על קבוצה איסלמיסטית הקוראת ל"ג'יהאד יערות" על ידי הצתת שריפות ענק ברחבי המדינה.
ניתן לנצח בעימותים בעצימות נמוכה, טוען עמידרור, אך הדבר אינו פשוט כלל ועיקר. שלא כמו במלחמות מסורתיות כשהדגש הוא על גודלם של מערך הכוחות ומאגרי הנשק, הוא מפרט ארבעה תנאים, בעלי אופי פוליטי בעיקר, הדרושים כדי לנצח בעימותים מסוג זה. שניים מהם נוגעים למדינה. לדבריו הנהגת המדינה חייבת:
- להבין ולקבל על עצמה את האתגרים, זה של הפוליטיקה וזה של יחסי ציבור, הכרוכים במלחמה נגד כוחות לא סדירים.
- להכיר בתפקיד המכריע של מודיעין, להשקיע בו, ולדרוש מהצבא לעשות בו שימוש באופן מושכל ויעיל.
שני התנאים האחרים קשורים לפעילות המבצעית נגד הטרור. פעילות זו חייבת:
- לבודד את הטרוריסטים מהאוכלסיה האזרחית שאינה קשורה לטרור.
- לשלוט ולבודד את האיזורים בהם פועלים הטרוריסטים.
אם קווי פעולה אלה ייושמו בהצלחה, התוצאה לא תהיה טקס חתימת הסכם ומצעד נצחון אלא משהו מורכב וחמקמק יותר – מה שעמידרוד מכנה "נצחון מספיק" אבל מה שאני מעדיף לכנות "שליטה מספקת". בביטוי זה הוא מתכוון לתוצאה "שאינה מביאה שנים רבות של שלוה, אלא משיגה 'שקט מודחק', מציאות הדורשת מאמץ תמידי כדי לקיימה". בתור דוגמאות, עמידרור מצביע על ההישגים של בריטניה בצפון אירלנד ושל ספרד בהקשר הבאסקי.
לאחר שתנאים אלה מושגים, טוען עמידרור, מתחילה "המלחמה הקשה, המורכבת, השוחקת והמשמימה, ללא דגלים וללא תרועות". מלחמה זו מורכבת מ"הצלבת פיסי מודיעין, הסקת מסקנות, שיגור כוחות קטנים לפעולות בתנאים קשים בקרב אוכלוסיה מעורבת של טרוריסטים ואזרחים חפים מפשע במרכזי אוכלוסין צפופים או בכפר מבודד, ונצחונות טקטיים קטנים".
כאשר פועלים על פי עקרונות יסוד אלו קוצרים הצלחות, ורצף של נצחונות מרשימים שהשיגו מדינות המערב בעימותים בעצימות נמוכה במאה השנים האחרונות יעיד על כך. כוחות ארה"ב הביסו כוחות גרילה בפיליפינים פעמיים (1899-1902 ו-1946-54), כפי שעשו הבריטים בפלשתינה (1936-39), במלאיה (1952-57) ועומאן (1964-75), כפי שעשו הישראלים בגדה המערבית (מבצע חומת מגן, 2002), וכפי שכוחות ארה"ב עושים לאחרונה ב"דחיפה" בעיראק.
ניתן לנצח במלחמות בעצימות נמוכה, אבל יש להן את כללי הפעולה שלהן, כללים השונים מאוד מאלה הנהוגים במלחמות קונבנציונליות.
