מדהימה היא העובדה – בפרט עם פתיחת הקלפיות בישראל – שאין ולו אחת מבין המפלגות המובילות שמציעה את האופציה של הכרעה במלחמה נגד הערבים הפלשתינאים. מדהימה ומסוכנת.
ראשית, קצת רקע. מן ההיסטוריה אנו למדים שנצחון במלחמה מושג כאשר אחד הצדדים מוותר על מטרותיו. ואך הגיוני הוא, שכן כל עוד שני הצדדים מקווים להגשים את מטרותיהם במלחמה, הלחימה תימשך, או תוכל לפחות להתחדש. הגרמנים לדוגמה, על אף תבוסתם במלחמת עולם הראשונה, לא וויתרו על חלומם להשתלט על אירופה, ותוך זמן קצר פנו להיטלר לנסות שוב. מלחמת קוריאה הסתיימה לפני למעלה מ-50 שנה; למרות זאת הלחימה עלולה להתחדש בכל רגע משום לא הצפון ולא הדרום וויתרו על שאיפותיהם. בדומה לכך, למרות הסבבים הרבים בעימות הערבי-ישראלי (1948-49, 1956, 1967, 1973 ו-1982), שני הצדדים מקווים עדיין להגשים את מטרותיהם.
מטרות אלו הינן פשוטות, בלתי-משתנות ומנוגדות אלו לאלו באופן מדוייק. הערבים נלחמים לחסל את ישראל; ישראל נלחמת כדי לזכות בהכרת שכינותיה. הראשונה התקפית; השנייה הגנתית. הראשון הוא ברברי; האחרון מתורבת. במשך 60 שנה מבקשים הערבים – המסרבים להכיר בזכותה של ישראל להתקיים – לחסל את ישראל במגוון דרכים: כירסום הלגיטימיות שלה על ידי תעמולה; גרימת נזק לכלכלתה על ידי חרם מסחרי; פגעיה בכושר עמידתה על ידי טרור ואיום על אזרחיה בנשק להשמדה המונית.
על אף שהערבים גילו סבלנות ודבקות במשימה, מאמציהם נחלו כשלון. הישראלים הצליחו לבנות מדינה מודרנית, חזקה ומשגשגת, אך הערבים ברובם ממאנים להשלים עם קיומה. עובדות אלו הביאו לשתי התפתחויות פוליטיות: תחושת בטחון-עצמי אצל ישראלים מתונים מבחינה פוליטית; ותחושה של אשמה וביקורת עצמית אצל אלה בשמאל. מעטים בישראל מודאגים מן העובדה שהערבים טרם השלימו עם ישראל; זוהי מעין מטרה בלתי-נראית במלחמתה של ישראל.
במקום לחתור לנצחון, ישראל פיתחה לעצמה תפריט עשיר של דרכים שנועדו לנהל את העימות:
- צעדים חד-צדדים (בניית חומה ונסיגות חלקיות): המידיניות הנוכחית כפי גובשה על ידי שרון, אולמרט ומפלגת קדימה.
- חכירת הקרקעות עליהן ממוקמים יישובים יהודיים בגדה המערבית לתקופה של 99 שנים: תכניתה של מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ.
- פיתוח הכלכלה של הערבים הפלשתינאים: מבית מדרשו של שמעון פרס.
- וויתורים טריטוריאליים: הנחת היסוד של תהליך אוסלו על פי משנתו של יצחק רבין.
- מימון חיצוני לערבים הפלשתינאים (על פי דגם תכנית מרשל): חבר קונגרס האמריקני הנרי הייד.
- נסיגה לגבולות 1967: השמאל הקיצוני הישראלי.
- לדחוק בערבים הפלשתינאים לפתח סדרי שלטון תקינים: נתן שרנסקי (והנשיא בוש).
- לעמוד על כך שירדן היא פלשתין : הימין הישראלי.
- להעביר את הערבים הפלשתינאים אל מחוץ לגדה המערבית: הימין הקיצוני בישראל.
גישות אלו שונות זו מזו מהותית, ועם זאת כולן תובעות לעצמן בלבדיות. ואף על פי כן יש ביניהן מכנה משותף: כולן נועדו לנהל את העימות אך לא לסיימו. כולן מתעלמות מן הכורח להביס את אי-ההשלמה הפלשתינאית. כולן נועדו לטפל בענינים בכפפות של משי במקום לנצח במלחמה.
למתבונן מן הצד המקוה להשלמה ערבית עם ישראל במוקדם ולא במאוחר, הימנעות זו מלנקוט בגישה המנצחת היחידה גורמת לתיסכול מסויים – בפרט לאור ההבנה הישראלית המאוד נכונה של מטרות מלחמתה בימים עברו.
מה טוב, איפוא, שישנו לפחות פולטיקאי ישראלי בכיר אחד התובע נצחון ישראלי מול הערבים הפלישתינאים. עוזי לנדאו קבע בפשטות ש"כאשר אתה במלחמה אתה רוצה לנצח במלחמה". הוא שאף להנהיג את הליכוד בבחירות האחרונות, אך למעשה היה רחוק מלהשיג רוב במפלגתו ושובץ במקום ה-14 ברשימה – מה שלא תספיק, ככל הנראה, להבטיח את מקומו בכנסת. העובדה שהליכוד צפוי לזכות בפחות מ-15% מקולות הבוחרים מבהירה שלעת הזאת ההצעה לנצח במלחמתם אינה פופולארית בקרב הישראלים כלל ועיקר.
ומשום כך עוסקים הישראלים בעריכת ניסויים: פעם פשרה, פעם צעדים חד-צדדיים, פעם מטיבים עם האויב – ועוד תחבולות מתחבולות שונות. אך כפי שהתבטא דאגלס מקארתור: "במלחמה, אין תחליף לנצחון". הסכמי אוסלו נכשלו כשלון חרוץ, וכך יהיה גורלם של כל שאר התחבולות הנמנעות בשיטתיות מלהיכנס לעובי הקורה במטרה לנצח. בסופו של דבר יצטרך הציבור הישראלי לשנס מתניו ולשוב למאמץ הארוך, המר, היקר והמפרך הנדרש כדי לשכנע את הפלשתינאים ואחרים שחלומם על חיסול ישראל שבק חיים.
ואם חלילה ייכשלו הישראלים במשימה זו, אזי ישראל עצמה תשבוק חיים.
