כיצד מתקדמת ה"מלחמה נגד הטרור"? סביר היה להניח שהעובדה שלא היתה התקפת טרור דרמטית ומוצלחת נגד המערב מאז הפיצוצים בלונדון ביולי 2005 היתה מעודדת. אך למעשה שוררת אוירה קודרת. על פי סקר שזכה לפרסום רחב לאחרונה במגזין פורן פוליסי שנערך בקרב 108 מומחים אמריקניים, כולל החתום מטה, רק 6% סברו ש"ארה"ב מנצחת במלחמה נגד הטרור". לא פחות מ-84% הביעו דעה הפוכה.
פסימיות זו משקפת שתי עובדות: האיסלאמיזם (מחוץ לאיראן) מתפשט בכל מקום, בעוד העולם המתורבת מסתבך בטעויות חמורות – הוא מאשים את עצמו בעובדה שהמוסלמים שונאים אותו, הוא מזלזל באויב ומשתדל לפייס אותו. מבין המגמות ניתן להצביע על:
- ממשלות שנושאות ונותנות עם ארגוני טרור איסלאמיסטיים כגון חיזבאללה וחמאס.
- חלקים מובילים בממסד (התקשורת, האקדמיה וכו') הרואים באיסלאמיסטים לא-אלימים חלק מן הפתרון.
- מחנה השמאל המוכן לכרות ברית עם האיסלאמיזם נגד האויב הקפיטליסטי/יודאו-נוצרי המשותף.
אבל יש גם חדשות טובות בהקשר זה. הכוונה היא לפעולות חינוך הנושאות פרי בצורה של הכרה הולכת ומתפשטת בקרב יותר ויותר אנשים במערב, בפרט בימין, באשר למהותו של האויב והמלחמה בו. רבים בציבור האמריקני קוראים ספרים, צופים בסרטי תעודה, עוקבים אחר החדשות ומתחילים ליטול חלק פעיל במתרחש.
למשל, המונח "מלחמה נגד הטרור", שהיה מקובל ביותר לפני שש שנים, נחשב היום בעיני רבים כמיושן משום שהוא מחליף את האויב בטקטיקה (למרות שממשיכים להשתמש במונח זה בשל אי-הסכמה לגבי מונח חליפי).
והיום לא תמצא שום פקיד בכיר בממשל האמריקני שיטען ש"אין לראות" בהתקפות של ה-11 בספטמבר 2001 "מעשי ידיהם של ערבים או איסלאמים; אלא מעשי ידיהם של טרוריסטים", כפי שטען מזכיר המדינה דאז קולין פאוול למחרת ההתקפות.
במקום לסתור הבלים מסוג זה, השיח בקרב השמרנים מתמקד היום בנושא שבקושי עלה לדיון לפני ההתקפות של ה-11 בספטמבר, נושא שראוי שנשים אליו לב בשל ההשלכות שלו על המדיניות של ממשלות המערב. העולם המערבי מתחלק לשניים: יש בינינו הסבורים שהעולם המוסלמי עובר משבר זמני, ואלה מחפשים דרכים לסייע במודרניזציה של דת האיסלאם, כדי לאפשר למוסלמים לשגשג; ויש הרואים באיסלאם כת-מוות חסר תיקון, ואלה מבקשים להוציא את האיסלאם אל מחוץ לחוק ולהתנתק מן המוסלמים.
בגדול, השיח הציבורי הער והמתמשך בקשר לאיסלאם יצר ציבור הרבה יותר מעודכן ומבין ענין. לפני ההתקפות של ה-11 בספטמבר אמריקנים בודדים בלבד הכירו מונחים כגון ג'יהאד ופטווה, קל וחומר איג'תיהאד, דהימי ובורקה. ומספרם של אלה שידעו משהו על פסוקים מן הקוראן שבוטלו, או שהיה להם משהו לומר על האופי האיסלאמי של רצח על רקע של "כבוד המשפחה" היה מועט עוד יותר. כיום נושאים אלה נידונים בצורה מושכלת על ידי בלוגרים, מארחי תוכניות רדיו ואפילו משטרות.
משטרת ניו-יורק פרסמה בחודש שעבר דו"ח מרשים, "הרדיקליזציה במערב: האיום מבית", המצביע על כך שהטרור הוא תוצאה של השפעות איסלאמיות שקדמו למעשים. ומהו המקור לתהליך הרדיקליזציה לפי משטרת ניו יורק? "אידיאולוגיה ג'יהאדיסטית או ג'יהאדיסטית-סלאפיסטית היא זו שמניעה" צעירים מוסלמיים שנולדו במערב לעסוק בטרור נגד מדינותיהם.
לפני שש שנים, שום דו"ח משטרתי לא היה טוען טענה שכזו – ובודאי שלא היה נוקט ביטוי כמו "אידיאולוגיה ג'יהאדיסטית-סלאפיסטית". עובדה מאלפת היא שמשטרת ניו יורק מודה שלקח לה זמן להגיע לרמה כזו של תחכום: "אם בעבר היינו מגדירים תופעה כאיום מהרגע שטרוריסט או קבוצה של טרוריסטים החלו בתכנון של התקפה בפועל, היום אנו מתמקדים בשלב מוקדם הרבה יותר", כאשר תהליך הרדיקליזציה מתחיל.
למרות תמורות אלו, ישנם פרשנים ליברליים החוזרים ומעלים טענות בלתי מדוייקות כאילו "כל הארמיקנים" סובלים מ"בורות עמוקה ורחבה בכל הקשור לאיסלאם" (כפי שטען לאחרונה הרב אריק יופי, נשיא האיחוד למען יהדות רפורמית, בדברו בפני כנס איסלאמיסטי למרבה האירוניה).
לדעתי, תוצאת ה"מלחמה נגד הטרור" תיקבע לא על ידי חידושים במערכות הטיסה של מטוסי קרב, או על ידי הצלחות יוצאות דופן של מערכות המודיעין, אלא במידה שאנשים מתורבתים ישכילו לעמוד על מהותו של האויב ויתאגדו להילחם בו. פירוש הדבר, כפי שטען סאלים מנסור מקנדה, שהליברלים חייבים לזכור ש"הדמוקרטיה הלבירלית הינה אידיאולוגיה חמושה לא פחות מהאידיאולוגיה האיסלאמיסטית". מה צפוי לנו בעתיד: הסיסמה של 2001 "כוחנו באחדותנו", או המשך הסיעתיות והפירוד?
התשובה עשויה להיות קריטית. הנסיון ההיסטורי נותן לי מקום מסויים לאופטימיות, שכן עד כה הדמוקרטיות של המערב הצליחו לגבור. כדי שכך יקרה שוב, חובה ללמוד על האיסלאם ועל המוסלמים כחלק הכרחי במאמץ להתכונן לבאות.
