מדינות המאויימות בכלייה

שאלה: איזו מדינה מזרח-תיכונית נעלמה מן המפה לפני זמן לא רב במשך ששה חודשים?

תשובה: כוויית, שנעלמה מאוגוסט 1990 ועד פברואר 1991, והפכה למחוז ה-19 של עיראק. כיבושו הברוטלי של סדאם חוסיין הכתיר תביעות עיראקיות שנשמעו לפרקים מאז שנות ה-1930. השבת עצמאותה של כוויית הצריכה חיל משלוח ענק – למעלה מחצי מיליון חיילים – בהנהגת ארה"ב.

פרשיות אלו עולות כעת שוב בעקבות איום דומה כלפי באחריין שנשמע לאחרונה מפיו של דובר איראני. חוסיין שאריאטמדארי, המקורב למנהיגו העליון של איראן, אייטולה עלי חאמייני, והעורך של העיתון היומי קייהאן, פירסם מאמר מערכת ב-9 ביולי בו טען: "באחריין היא חלק מאדמת איראן, שהופרד ממנה על ידי קנוניה בלתי-חוקית [ביוזמתו של]... השאח [מוחמד רזה פחלאבי, יחד עם] ממשלות ארה"ב ובריטניה". בהתייחסו לרוב השיעי בבאחריין, מר שאריאטמדארי טען, בלי להביא כל ראיה לדבריו: "הדרישה העיקרית של העם הבאחרייני כיום היא להשיב מחוז זה...לאמו, איראן האיסלאמית".

דברים אלה, לפי דיווח של MEMRI (המרכז למחקר ותקשורת במזרח התיכון), "עוררו סערה בבאחריין": מפגינים מחוץ לשגרירות האיראנית, תגובות חריפות מצד הממשלה, החלטות מודאגות מצד שני בתי הפרלמנט, ואף פאטווה הקובע עונש מוות לבאחריינים שיביעו תמיכה באירדנטיות האיראנית. מדינות נוספות במפרץ הפרסי הגיבו אף הם בחריפות יתירה לא פחות.

הנושא אכן רגיש. ההיסטוריה של תביעותיה של טהראן ביחס לבאחריין מתחילה ב-1958 כאשר באחריין הוכרז כמחוז ה-14 של איראן, ואף הוקצו לו שני מושבים בבית הנבחרים הלאומי. למרות שהשאח הכיר רשמית בעצמאותה של באחריין ב-1970, תביעות מן הסוג של מר שאריאטמדארי צפות ועולות מדי כמה זמן. תביעות אלה מזכירות את התביעות שעיראק נהגה להשמיע מדי פעם ביחס לכוויית לפני 1990.

ובכן, כשם שכוויית אכן נעלמה בין מלתעותיה של עיראק, יתכן שבאחריין תעמוד בפני גורל דומה. ומדינות אלה אינן לבד, שכן ישנן שלוש מדינות נוספות במזרח התיכון המאויימות בכלייה.

• מצבה של ירדן תמיד היה מסוכן ובלתי-יציב בשל מיקומה בין מספר מדינות גדולות וחזקות יותר ולעיתים תוקפניות. בנובמבר 1990, בשיאו של המשבר בכוויית, יורש-העצר חסאן ביטא את חששו, חששה של ירדן, ש"מדינתי הקטנה בת 3.5 מיליון התושבים נמצאת על סף כלייה".

• עצמאותה של לבנון מוטלת בספק מאז הקמתה ב-1926 מפני ששכנתה סוריה מעולם לא השלימה עם אובדן השטחים שהועברו ללבנון. דמשק הביעה את מורת רוחה בצורה קרטוגרפית (מפות המראות את הגבול עם לבנון כגבול "אזורי" אך לא בינלאומי), דיפלומטית (מעולם לא הוקמה שגרירות סורית בביירות), ופוליטית (על ידי שלושה עשורים של השתלטות למעשה על ענייניה של לבנון).

• האיום על קיומה של ישראל כמדינה יהודית קיים מיום הכרזת עצמאותה ב-1948. בעשורים שלאחר הקמתה היא אמנם זכתה למידה מסויימת של הרתעה וקביעות בזכות רצף של נצחונות במלחמות חוזרות ונשנות, אך בשל קהל בוחרים חסר כיוון ומנהיגות שלומיאלית מאז 1992, ישראל עומדת כיום בפני איומים מוגברים על קיומה בדומה למצב ששרר לפני המלחמה בשנת 1967.

חמישייה זו של מדינות מזרח-תיכוניות מאויימות מעורר כמה מחשבות. ראשית, מצבן של מדינות אלו מלמד על המציאות, היחידה במינה, השוררת באיזור זה: מציאות יצרית, נפיצה ורוויית סכנות וסיכונים; מחוץ למזרח התיכון, לפי מיטב ידיעתי, אין עוד מדינה שעצם קיומה מוטל בספק.

שנית, עובדות אלו הן תוצאה של בעיה רחבת היקף של גבולות בלתי-קבועים. למעשה, למעט כמה מקרים יוצאי דופן, רוב הגבולות במזרח התיכון אינם ברורים ומוסכמים – למרבה האירוניה, זהו המצב בקשר לשני גבולות בינלאומיים של ישראל. מציאות זו של רביזיוניזם בעצימות נמוכה מזינה שאיפות גרנדיוזיות עד כדי חיסולה של מסגרת מדינית שלמה.

שלישית, מציאות זו מאפשרת לראות את מצבה של ישראל בפרספקטיבה הנכונה. ככל שהמציאות של איום בכלייה היא יוצאת דופן בעולם הרחב, אין היא מוזרה כל כך ביחס לאיזור זה. הבעיות של ישראל אמנם ידועות הרבה יותר טוב מאלה של המדינות האחרות – אין כל יחס בין הסיקור התקשורתי ומספר הספרים העוסקים בישראל ואלה העוסקים בכל ארבעת המדינות האחרות גם יחד – אך כולן עומדות בפני איום דומה. הקשר איזורי זה מביא למסקנה שמצבה חסר היציבות של ישראל צפוי להאריך ימים.

ולבסוף, מתחים אלו החולשים על איזור המזרח התיכון בכלל, מוכיחים, שוב, שטועה מי שרואה בעימות הערבי-ישראלי את הכוח המניע לבעיות האיזור כולו. כל מדינה מאויימת עומדת בפני תנאים המיוחדים לה; אף אחת מהן אינה הגורם המרכזי בעשייה הפוליטית האזורית. פתרון הסכסוך הערבי-ישראלי יפתור רק את הסכסוך המסויים הזה, לא יותר.