שתי עמדות עיקריות מקטבות את הציבוריות האמריקנית כיום. יש אומרים שהמלחמה אבודה, ועל כן צריך לעזוב את עיראק. אחרים אומרים שניתן לנצח בה, ולכן צריך להשאיר את החיילים במקומם.
הפתרון שלי ניצב בדיוק בין שתי גישות אלו, ויש בו משום אופציה שלישית. הכיבוש אבוד, אבל אפשר לנצח במלחמה. יש להשאיר את חיילי ארה"ב בעיראק, אך צריך להוציא אותם מן הערים.
עוד בפברואר 1991 חזיתי את כשלונו הצפוי של כיבוש צבאי של עיראק בראשות ארה"ב. היה זה בתום המערכה בכווית, וכתבתי אז שכיבוש שייארך מעבר לכמה חודשים "יוביל, ככל הנראה, לאחד האסונות הכבדים ביותר במדיניות החוץ של אמריקה". הגעתי למסקנה זו מתוך הנחה שהאוכלוסיה העיראקית "תתרעם קשות על כח כיבוש אמריקני בעיקרו". צפיתי שככל שאש צלפים פרימיטיבית תבייש ותצליח לקבור את העליונות הצבאית בעלת היכולות הטכנולוגיות המתקדמות ביותר, "הניצחון המפורסם של הטומהוק, הטורנדו והפטריוט יישכח עד מהרה".
באפריל 1991 הוספתי ואמרתי כי "חיילי ארה"ב יגלו מהר מאוד שהם שנואים, השיעים יפתחו בפיגועי התאבדות, הכורדים ירימו שוב את נס המרד, יחד עם ממשלות סוריה ואיראן שיתורו אחרי דרכים חדשות לקעקע את השלטון האמריקני. יהיה מכאיב מדי להישאר, ומשפיל מדי להסתלק".
כאשר הכיבוש היה בן חצי שנה, באוקטובר 2003, חזיתי כי "המשימה בעיראק תיכשל", מפני שרצונם של העיראקים לסלק את כוחות היחדה עולה, במידה ניכרת מאוד, על רצונה של היחדה להישאר. "המאמץ, בהנהגת ארה"ב, לתקן את עיראק, אינו חשוב מספיק בעיני האמריקנים, הבריטים ובעלי ברית לא-מוסלמיים אחרים כדי להתמיד בו עד להשגת המטרה".
הנני חוזר ואומר כעת שפירושו המעשי של חוסר רצון זה (לכמה אמריקנים או בריטים באמת איכפת מדרכה העתידית של עיראק?) הוא שכוחות הקואליציה אינם מסוגלים להשיג את המטרה הגרנדיוזית של שיקום עיראק. בקוראם לנסיגה, מבקרי הממשל משקפים את מצב הרוח האמריקני הלאומי, שמשאיר את ממשל בוש יותר ויותר מבודד, מגמה שקרוב לוודאי תימשך.
ועם זאת, הנשיא בוש צודק כשהוא עומד על כך שיש להשאיר את החיילים בעיראק.
קודם כל, האמינות של ארה"ב עומדת כאן למבחן. כפי שציין ויקטור דייויס הנסון, אמריקה אינה יכולה להרשות לעצמה את הבריחה הראשונה בהיסטוריה שלה משדה הקרב. התומכים ב'לקום ולברוח' משלים את עצמם בנקודה זו. הסנטור ג'ורג' ווינוביץ' (רפובליקני מאוהיו) סבור ש"אם כולם יידעו שאנחנו עוזבים [את עיראק], חיתת אלוהים תאחוז בכולם" – ג'ף ג'קובי הגיב לכך בבוסטון גלוב בלגלוג באומרו: "בטח, הדבר שהכי מפחיד את אל-קאעידה הוא לצפות באמריקנים בנסיגה".
ישנה סיבה נוספת מדוע החיילים צריכים להישאר בעיראק: אין בסיס טוב יותר מעיראק המאפשר להשפיע על ההתפתחויות באיזור הרגיש והבלתי יציב ביותר בעולם. ממשלות היחדה יכולות לנצל את חייליהם כדי:
- לבלום או אף לקעקע את הממשלים באיראן ובסוריה.
- להבטיח זרימה חופשית של נפט וגז.
- להילחם באל-קאעידה ובארגוני טרור בינלאומיים אחרים.
- להוות גורם חיובי בעיראק.
אך במצב הקיים, כוחות הקואליציה כל כך עסוקים במשימות הטקטיות שאינם מצטיינים בהן – לפטרל בסימטאות, לדאוג להספקה סדירה של חשמל, להתגונן בפני מתאבדים, להגן על "האיזור הירוק", ומשימות קטנות רבות נוספות – שכמעט ולא נשאר להם זמן לעסוק במשימות אסטרטגיות מסוג זה.
אני קורא לשחרר את הכוחות הבינלאומיים ממטעני נפץ מאולתרים, משוחות עירוניות ומשיירות מאובטחות, ולפרוס אותם מחדש במדבר ולאורך הגבולות, שם הם, וציוד ההיי-טק שברשותם, יוכלו לשחק תפקיד משמעותי אסטרטגי.
פירוש הדבר שהקואליציה צריכה לזנוח את המטרה הבלתי ניתנת להשגה של עיראק דמוקרטית, חופשית ומשגשגת, ובמקום זה להתפשר על חזון של עיראק בטוחה, יציבה והוגנת. ראוי להדגיש שקיום הבחירות בינואר 2005, רק 22 חדשים לאחר הפלתו של הרודן, היה בטרם עת ובלתי מציאותי; ייקח לעיראקים שנים, ואולי כמה עשורים, לסגל לעצמם את ההרגלים המעודנים של חברה פתוחה.
סילוקו של סדאם חוסיין היה מעשה ריאליסטי ומבורך של תברואה בינלאומית, אך שיקומה של עיראק בניגוד לרצונה של אוכלוסיה משוחררת, שסועה ואידיאולוגית הינה מעבר לכוח הרצון של הקואליציה. הקואליציה העניקה לעיראקים את האפשרות לפתוח דף חדש; היא איננה יכולה להיות אחראית להם או לשקם את כלכלתם.
התמקדות ברמה האסטרטגית – זה אומר בנוסף שעל הקואליציה לשמור מרחק מן ההתפתחויות הפנימיות בעיראק, ולהתייחס לעיראקים כמבוגרים המעצבים את עתידם, ולא כבני-חסות: לא עוד חיבוקים עם מנהיגים מקומיים, לא עוד יחס של זלזול כלפי חברי פרלמנט, לא עוד מתן עידוד לשותפים מקומיים להגר לדנמרק או לארה"ב.
זאת אומרת, להישאר במקום אך לשנות כיוון, להתפרס מחדש במדבר אבל לא לצאת מעיראק.
