האיתותים שהגיעו מבגדד ב-26 באפריל, כאשר שני חברי קבינט אמריקנים נפגשו עם נורי כמאל אל-מאלכי, המיועד לראשות ממשלת עיראק שנבחר זה עתה, נראו לי כצעדים שישיגו את התוצאה ההפוכה.
היעד המוצהר למסעם של האמריקנים היה, לדברי הניו-יורק טיימס, "לבסס את אמון הציבור בממשלה ולשחרר את כוחות הביטחון של המדינה מחדירת מיליציות כיתתיות". אבל מה שהם עשו באמת היה לחזר אחרי מאלכי. שר ההגנה, דונלד רמספלד, אמר: "חזרתי משם מעודד מאוד". שרת החוץ, קונדוליסה רייס, התלהבה: "הוא היה מרשים מאוד… הוא הבין שתפקידו ותפקיד הממשלה החדשה הוא להמחיש בפירוש שזו ממשלת אחדות לאומית, שכל העיראקים יכולים לתת בה אמון".
לאחר מכן הצהיר אל-מאלכי באוזני רייס כי היעד שלו הוא "לכונן את האמון מחדש" בקרב העיראקים על-ידי פעולה מהירה לשיקום הספקת החשמל, ולעקור מן השורש את השפעת המיליציות על משטרת עיראק. המפגש שלהם הזכיר לי הנהלה ראשית השולחת את המנהל לבדוק זכיין בעייתי.
מובן מאליו שאנשי הממשל האמריקנים הכחישו את זה מכל וכל. כשנשאלו אם ההופעה הדרמטית המשותפת של שני השרים זמן קצר כל-כך לאחר שאל-מאלכי זכה בראשות הממשלה עלולה להתפרש כאילו הוא בובה אמריקנית, עקפה רייס את השאלה כשקראה להקמתה של ממשלה עיראקית: "התהליך הדמוקרטי ביותר שהתנהל אי-פעם במזרח התיכון" (קביעה מפוקפקת). לשאלה כיצד יטפלו הכוחות האמריקנים בהשפעת המיליציות, השיב רמספלד בפנים רציניות: "הדבר הראשון שאני רוצה לומר הוא שאנחנו לא נטפל בזה. העיראקים יטפלו".
תמיהה כזאת בקשר לתפקידה של ארצות-הברית בלתי נמנעת, כאשר מנהיגים אמריקנים בכירים מחבקים את בני חסותם העיראקים בחיבוק עז כל-כך, שלבש צורות שונות בשלוש השנים האחרונות. דוגמה קטנה אחת אבל ציורית עד כאב, התרחשה בדצמבר 2003, כאשר משרד החוץ האמריקני הביא לוושינגטון את התזמורת הסימפונית העיראקית הלאומית - מוסד רעוע ומוזנח כמו ששמו מלמד - שקיבל שם טיפול של "אול סטאר": הנשיא בוש נכח בקונצרט, ויו-יו מא, אמן הצ'לו והתזמורת הסימפונית הלאומית הצטרף לעיראקים על הבימה. מבחינת העיראקים, החסות המתרפסת הזאת הכתימה את התזמורת כמוסד נתמך.
ממשל בוש אינו מתייחס לחיבוק הפומבי של ממשלת עיראק כמשהו שתלטני ורודני, אבל אני כן. מארבע סיבות זה מפריע יותר משזה עוזר. ראשית, התפיסה שהאמריקנים מנהלים את העניינים מקלה על אויבי המשטר לגייס תמיכה בהתקוממות שלהם.
שנית, המוסלמים סולדים מאוד מהתערבות של לא-מוסלמים בריבונותם. מנהיג מוסלמי שנחשב לסוכן של מעצמות המערב עלול לעמול לשווא, במשך עשרות שנים, כדי לפזר את ענן חוסר הלגיטימיות הזה; בעיה זו פגעה, למשל, במלך ירדן הראשון, עבדאללה הראשון, לאורך כל 30 שנות מלכותו, וערערה את יציבות ארצו.
שלישית, החיבוקים מטשטשים את העובדה שבגדד קיבלה החלטות חשובות העומדות בסתירה מוחלטת לשאיפותיו של ממשל בוש, כגון מדיניות נפט מגבילה, נכונות להרשות כניסת כוחות אירניים לצורכי אימונים ודחיית דרישותיה של וושינגטון להעניק לקבלנים זרים חסינות מפני המשפט העיראקי. לעתים, הפוליטיקאים העיראקים מפגינים את עצמאותם בגלוי, כמו במקרה ששר ההגנה, סעדון אל-דוליימי, נשאל באמצע 2005 אם חתימת הסכם צבאי עם טהרן תרגיז את וושינגטון, והשיב: "איש אינו יכול להכתיב לעיראק את יחסיה עם מדינות אחרות". אבל מתחים כאלה שוקעים תחת סיפור הנושא הכללי, של עיראק כנועה ומתרפסת.
רביעית, וושינגטון מעמידה את עצמה במצב שבו תהיה אחראית לתוצאות של החלטות עיראקיות לא טובות. "אמריקה היא כיום הבעלים של מדינה זו", אמר מנהיג סוני אחד בפברואר 2004, "היא אחראית".
במקום לחנוק את ההנהגה העיראקית החדשה, מדיניות טובה יותר תהיה להעמיד לרשותה קרנות מוגבלות, לספק לה נוכחות צבאית נוחה ולאחל לה כל טוב מרחוק. הממשלה תיאלץ להתמודד לבדה עם השאלה אם לטבוע או לשחות בזירה ההיסטורית האלימה והלא סלחנית של הפוליטיקה העיראקית, שתוארה פעם על-ידי אלי כדורי, בעצמו ממוצא עיראקי, שיש לה עבר "גדוש שפיכות דמים, בוגדנות ושוד". אם הממשלה תצליח, היא תיהנה מכך שעשתה זאת בכוחות עצמה, ולא פונקה על-ידי כוחות של קואליציה.
ואם תיכשל, העיראקים עצמם - בוגרים פוליטיים, ולא בני חסות של קואליציה - ישאו בעול ההחלטה על עתידה של ארצם, כשתפקיד הכוחות הזרים יוגבל להבטחה ששום דבר לא ישתבש בצורה הרת אסון.
