האם הענקת תואר אבירות לסלמאן רושדי, בן ה-60, על ידי מלכת אנגליה היא "אות להלך-רוח משתנה" כלפי מוסלמים בריטיים, כפי שבעל הטור ניק כהן כתב באובזרבר? האם "זוהי דוגמה מבורכת... של נחישות בריטית" כפי שהמומחה לאיסלאמיזם סדאנאנד דום תיאר זאת בוול סטריט ג'ורנל?
לדעתי התשובה היא שלילית. דומה כי ההחלטה על הענקת תואר האבירות, שפורסמה ב-16 ביוני, נעשתה ללא התחשבות בהשלכות.
מרבית המהומה והמחאה נגד הענקת התואר מתרחשות בפקיסטאן, כפי שקרה ב-1988 כאשר הרומן של סר סלמאן, פסוקי השטן, יצא לאור. "אנו מגנים בחריפות את החלטת ממשלת בריטניה להעניק לו תואר אבירות" אמרה הדוברת של משרד החוץ. הבית התחתון של הפרלמנט העביר פה אחד החלטה, בתמיכת הממשלה, שכינתה את רושדי "מחלל שם שמים".
מה שמפליא הרבה יותר הוא העובדה כי השר לעניני דת, מוחמד איג'אז אול-חאק, העניק גושפנקה של לגיטימיות להתקפות של טרוריסטים מתאבדים כנגד בריטניה. "אדם שיפוצץ פצצה שעל גופו יהיה בהחלט צודק, אלא אם כן הממשלה הבריטית תתנצל ותחזור בה מהחלטתה להעניק את תואר האבירות". איג'אז אול-חאק הוסיף מאוחר יותר כי "אדם שיבצע פעולת התאבדות כדי להגן על כבודו של הנביא מוחמד, הרי שזהו מעשה מוצדק".
איגוד עובדים הציע פרס בסך 160,000$ לכל מי שיערוף את ראשו של רושדי. יושב ראש הפרלמנט של איראן, גולאמאלי חדאדאל, איים שהמוסלמים "לא יעברו לסדר היום בעקבות מעשה חסר-תבונה וחסר-בושה זה".
תגובות מעין אלו מפיהם של מנהיגים מוסלמיים דרבנו איסלאמיסטים לצאת לרחובות בערים רבות, לרבות לונדון, שם הציתו דמויות של רושדי והמלכה אליזבת וקראו קריאות כגון "מות לרושדי! מות למלכה!"
לשמחתנו, היו מוסלמים שגינו תגובות אלו. הסופר הקנדי אירשאד מאנג'י ציינה שממשלת פקיסטאן ממלאת פיה מים כשמדובר ב"פגיעות במאמינים, אחים לדעה" בקאבול ובבגדאד, שם נהרגו יותר ממאה מוסלמים בידי טרוריסטים איסלאמיטיים. "זה מעליב לחשוב שבתוך הקטל הזה בין מוסלמים לבין עצמם, אדם בשם סלמאן רושדי, אתיאיסט מוצהר, עומד בראש סדר היום", היא כתבה.
מאורעות אלה הם המשכה של פרשה שהחלה, כזכור, ב'יום הואלנטיין' ב-1989, כאשר אייטולה חומייני פירסם את פסק הדין שלו לפיו רושדי חייב מיתה, ובו נאמר כי "מחבר הספר בשם פסוקי השטן – שנערך, נדפס ופורסם מתוך התנגדות לאיסלאם, לנביא ולקוראן, וכל מי שעסק בהפצתו והיה מודע לתוכנו, דינם אחת למיתה. הנני קורא בזאת לכל המוסלמים האדוקים להוציא אותם להורג במהרה".
בו ביום הופעתי בטלויזיה וחזיתי שגזר-הדין ירדוף את הסופר עד סוף ימיו. רושדי ניסה גישה פייסנית ב-1990, ומאז 1998 הוא שקוע באשליה עצמית – באותה שנה שר חוץ האיראני הכריז כי ממשלתו כבר איננה מתכוונת לרצוח אותו. רושדי קבע אז באופטימיות שמדובר ב"פריצת דרך", וחזה שפסק-הדין של חומייני "ימות מיתת נשיקה".
הזהרתי את רושדי ב-1998 לבל ישלה את עצמו שצרותיו מאחוריו. ראשית, פסק הדין נשאר על כנו; מנהיגי איראן אינם סבורים שיש בידם את הסמכות לבטל אותו (נקודה שהודגשה אך לפני ימים מספר על ידי אייטולה בשם אחמד חטאמי). זאת ועוד – ישנם בעולם פעילים רבים, העומדים ברשות עצמם, המסוגלים בהחלט ליטול על עצמם את האחראיות לביצוע קריאתו של חומייני.
אך רושדי וחביריו התעלמו מחששות אלה. כריסטופר היצ'נז, למשל, סבר שרושדי שב לחיות חיים נורמליים. דעה זו הפכה חכמה מקובלת; שאננות ונאיביות – ולא "נחישות" – מסבירות על הצד היותר טוב את הענקת תואר האבירות.
אני מברך על הענקת התואר, כי למרות טעויותיו הפוליטיות, רושדי הוא אכן סופר מעולה. הלואי ויכולתי להסכים עם דום שמעשה זה מעיד על כך "שהמטוטלת החלה לנוע" בבריטניה נגד פייסנות כלפי האיסלאם הרדיקלי.
אך איני יכול להסכים. לעומת זאת, אני מסיק שתי מסקנות: ראשית, כדאי לרושדי לקחת בחשבון שגזר-הדין ימשיך לרחף באויר עד סוך ימיו. שנית, על ממשלת בריטניה להתייחס ברצינות לאיומים בדבר התקפות של מתאבדים – הפירוש המעשי של איומים אלה הוא הכרזת מלחמה ואישור לפעולה. ממשלת בריטניה אינה נוהגת כך נכון לעכשיו.
מלבד הבעה דיפלומטית בדבר "דאגה עמוקה", משרד החוץ הבריטי עומד על כך שדברי השר לא יפגעו ב"יחסים המאוד טובים" עם פקיסטאן. המשרד אף הוסיף שאיג'אז אול-חאק יוכל לבקר בבריטניה כאדם פרטי. (האם גם מתאבדים יתקבלו בברכה כל עוד אינם באים כאורחיה של הממשלה?) עד אשר רשויות פקיסטאן תחזורנה מדבריו השערורתיים של איג'אז אול-חאק ותתנצלנה, אסור ללונדון לעבור לסדר היום בכל הקשור ליחסיה עם איסלאמבד.
זאת תהיה באמת דוגמה ראויה לשמה של "נחישות בריטית".
מר פייפס, מנהל הפורום לעניני המזרח התיכון, הינו מחבר הספר פרשת רושדי שהתפרסם ב-1990.
