לפי דיווח של Middle East Newsline "אם לא יקרה משהו קטסטרופלי", ג'ורג' בוש החליט שלא לתקוף את איראן. מקור בממשל מסביר שוואשינגטון בדעה ששיתוף הפעולה של איראן "יהיה חיוני כדי לבצע נסיגה של כוחות ארה"ב מעיראק".
אם כנים הדברים, משמעות הדבר היא שהמדינה היהודית ניצבת לבדה מול משטר המאיים "למחוק את ישראל מן המפה" והמפתח את הנשק הגרעיני לבצע זאת. מנהיגים ישראליים רומזים שסבלנותם קרובה להתפקע; סגן ראש הממשלה שאול מופז הזהיר לאחרונה כי "על המאמצים הדיפלומטיים לשאת פרי עד סוף 2007".
האם צה"ל באמת מסוגל לשים קץ לתוכנית הגרעין של איראן?
בדרך כלל התשובה לשאלה כזו תימצא בניתוחים מסווגים מבית מדרשם של סוכנויות ביון. אבל גם אנשים מוכשרים, אף אם אינם באים מתוך סוכנויות אלו, יכולים לבחון את הדברים בהסתמך על מידע המצוי ברשות הרבים. ויטני ראס ואוסטין לונג מ-The Massachusetts Institute of Technology עסקו בשאלה זו ופירסמו את ניתוחם המרשים, "שוב אוסיראק? ניתוח יכולותיה של ישראל להשמיד את מתקני הגרעין של איראן" בכתב העת ביטחון בינלאומי.
ראס ולונג מתמקדים בשאלת הישימות, לא בשאלות כמו האם הדבר רצוי פוליטית, או מה תהיינה ההשלכות האיסטרטגיות. כלומר – אם ההנהגה הלאומית של ישראל היתה מחליטה לפגוע בתשתיות האיראניות, האם הצבא היה מסוגל לבצע זאת? המחברים מתייחסים לחמישה מרכיבים הנחוצים להתקפה מוצלחת:
מודיעין: כדי למנוע את הייצור של חומר בקיע, יש צורך לפגוע בסך הכל בשלושה מתקנים מתוך התשתית הגרעינית של איראן. לפי סדר עולה של חשיבות: המתקן לייצור מים כבדים והכורים לייצור פלוטוניום ההולכים ונבנים באראק, מתקן להמרת אורניום באיספחאן, ומתקן להעשרת אורניום בנאטאנז. המחברים מציינים כי השמדת המתקן בנאטאנז היא "חיונית כדי למנוע את התקדמותה של איראן לקראת השגת טכנולוגיה גרעינית".
חימוש: כדי להבטיח פגיעה בסבירות גבוהה – לאור גודלם של שלושת המתקנים, העובדה שהם מתחת לפני האדמה, הנשק העומד לרשות הכוחות הישראלים וחישובים אחרים – יהיה צורך להשתמש ב-24 פצצות במשקל 5000 פאונד (2268 ק"ג) ו-24 פצצות במשקל 2000 פאונדים (907 ק"ג).
פלטפורמות: בהתחשב ב"תשלובת המוזרה של טכנולוגיות" העומדות לרשות האיראנים והמוגבלויות של המטוסים ומערכות ההגנה שלהם מול חיל האויר הישראלי המתקדם, ראס ולונג משערים שדי במספר מצומצם יחסית של מטוסים: 25 מדגם F-15I ו-25 מגדם F-16I.
מסלולים: מטוסים ישראליים יכולים להגיע ליעדם בשלושה מסלולים: תורכיה מצפון, ירדן ועיראק במרכז, וערב הסעודית מדרום. מבחינת דלק ומטען, המרחקים הם בגדר האפשר בכל שלושת המקרים.
הגנה אוירית: במקום לדון בשאלת התוצאה במקרה של עימות ישראל-איראן, המחברים בוחנים את השאלה כמה מן המטוסים הישראליים יהיו מוכרחים להגיע לשלושת היעדים כדי שהמבצע יוכתר בהצלחה. הם סבורים ש-24 מטוסים חייבים להגיע לנאטאנז, 6 לאיספחאן ו-5 לאראק – זאת אומרת, 35 בסך הכל. אם נהפוך את המשוואה, המגינים האיראניים יהיו חייבים להפיל לפחות 16 מתוך 50 המטוסים, כשליש מהכוח התוקף. לדעת המחברים, אבדן מטוסים במימדים אלה נחשב "משמעותי" עבור נאטאנז ו"כמעט בלתי-נתפס" בשני המקרים האחרים.
בסיכום הדברים, ראס ולונג סבורים שהמודרניזציה המתמדת של חיל האויר הישראלי מעניקה לו "את היכולת להשמיד אף מטרות מוקשים היטב באיראן בסבירות גבוהה למדי". כאשר משווים מבצע כזה נגד איראן לזה שביצעה ישראל, בהצלחה מזהירה, כנגד הכור העיראקי באוסיראק ב-1981, המחברים מגיעים למסקנה "נראה שמבצע כזה אינו כרוך בסיכונים יותר" מקודמו.
קיימת שאלה כבדת-משקל שהמחברים לא נתנו את דעתם עליה: האם הממשלות במדינות השכנות – תורכיה, ירדן, ארה"ב וערב הסעודית – תסכימנה לחדירה ישראלית לתחום-האויר שלהן. (עיראק היא כרגע תחת שליטה אמריקנית, כזכור). בהעדר הסכמה לטוס בשטחים אלה, יתכן שהמטוסים הישראליים יצטרכו להילחם רק כדי להגיע לאיראן – ובעיה זו, יותר מכל גורם אחר, יכולה לסכן את התוכנית כולה. (צה"ל יוכל לצמצם בעיה זו על ידי טיסה לאורך הגבולות, למשל גבול תורכיה-סוריה; כך שתי המדינות תוכלנה לטעון שהמטוסים הישראליים חלפו בשטחה של המדינה השכנה).
ראס ולונג אינם אומרים זאת במפורש, אך ניתן להבין מדבריהם שצה"ל מסוגל להגיע לאי חארג אשר 90% מהנפט האיראני זורם דרכו לייצוא. פגיעה באי חארג יסב נזק כבד לכלכלה האיראנית.
יתכן שעובדה זו – שלכוחות הצבא של ישראל "סיכוי סביר להצליח" להשמיד באופן עצמאי את מתקני הגרעין העיקריים של איראן – תרתיע את איראן מלהתקדם עם תוכנית ההתחמשות שלה. מסיבה זו הדו"ח של ראס ולונג מצביע על כך שיש סיכוי סביר להסכם דיפלומטי. רצוי להפיץ את מסקנות הדו"ח ככל האפשר.
מר פייפס, המנהל של המידל איסט פורום, לימד במשך שנתיים בבית הספר ללוחמה ימית של הצי האמריקני.
