בתגובה לקריאתי לאחרונה שעל מדינות המערב לתמוך במוסלמים מתונים, אחד מקוראיי הגיב בביטול שמדובר ב"חד-קרנים מתונים", [כלומר שאין דבר כזה]. לדעתו מציאותם של מתונים היא בבחינת דברי אגדה, והוא מוסיף שהלא-מוסלמים "עדיין מחכים לראות מעשים, כגון זיהויים של בריונים קיצוניים וגירושם ממסגדיהם ומקהילותיהם".
הספקנות הזאת היא במקום, והדרישה היא סבירה. אבל אירועים בפקיסטאן ותורכיה בתקופה האחרונה מוכיחים שמוסלמים מתונים אינם אגדה.
ב-15 באפריל בפקיסטאן, קהל הנאמד בכ-100,000 בני אדם הפגין בקראצ'י, העיר הגדולה במדינה, נגד כוונתו של מסגד בעל עוצמה באיסלאמאבאד, ה'מסג'יד לאל', להקים מערכת משפט מקביל על פי חוקי האיסלאם, השאריע. "לא לקיצוניות" שאג הקהל. "נתנגד בעוצמה לטרור דתי וקיצוניות דתית" האיץ אלטאף חוסיין, מנהיג תנועת מותאחידה קוואמי, בקהל המפגינים בעצרת.
בתורכיה, יותר ממליון מוסלמים בחמש צעדות שונות יצאו למחות נגד כוונת 'מפלגת הצדק והפיתוח' (ה-AKP) להשתלט על נשיאות הרפובליקה ועל ידי כך לשלוט בשני משרדי ממשל מרכזיים (זאת בנוסף למשרד ראש הממשלה המאוייש כעת על ידי רספ טאייפ ארדוגן).
הצעדה הראשונה היתה בעיר הבירה אנקארה ב-14 באפריל, ואורגן בידי סנר אריוגור, אלוף בצבא לשעבר ונשיא 'האגודה למחשבת אטאטורק'. כ-300,000 חילונים (כלומר מוסלמים מתונים) הניפו כרזות עם תמונת מייסד הרפובליקה, מוסטאפה קמאל אטאטורק, תוך כדי קריאות כגון "אנחנו לא רוצים אימאם בתור נשיא", "אנחנו מכבדים את האמונה אבל לא את הקיצוניות", ו"תורכיה היא חילונית וכך תישאר!".
מוגה קפלאן, אשה צעירה שהחזיקה בידה דגל תורכי ענק, הסבירה שאמנם הקהל הוא מוסלמי ומאמין באיסלאם, אבל אינו מעוניין שהאיסלאם "יהיה חזות הכל בחיינו". בולנט קורוצ'ו, חקלאי במקצועו, טען שהקהל מגונן על הרפובליקה "מפני פונדמנטליסטים דתיים".
צעדה שנייה ב-29 באפריל באיסטנבול, בהשתתפותם של 700,000 צועדים, חזר על מסרים אלה. ב-5 במאי היו כמה צעדות קטנות יותר בערים מאניסה, קאנאקאלה ומרמאריס במערב אנטוליה.
ההמונים אינם לבד בהתנגדותם לאיסלאמיסטים של ה-AKP. הנשיא אחמת נקדת סזר הזהיר שלראשונה מאז ייסוד הרפובליקה החילונית ב-1923 "מטילים ספק באושיותיה". הוא גם התבטא נגד מדינה איסלאמית 'רכה', בטענה שהיא תיעשה קיצונית. סגן יו"ר של מפלגת האופוזיציה, המפלגה הרפובליקנית העממית, אונור אוימן, הזהיר כי תפישת הנשיאות בידי ה-AKP "תפר את כל האיזונים" ותיצור מצב מסוכן ביותר.
הצבא – בעל העוצמה המכריע בתורכיה – פירסם שתי הודעות המחזקות הערכה זו. ב-12 באפריל, הרמטכ"ל אלוף מחמת יאסאר בויוקאניט, הביע תקוה ש"ייבחר לנשיא אדם הנאמן לעקרונות של הרפובליקה – לא רק במילים, אלא במהות". כעבור שבועיים נימת הדברים הבוקעים מגרונו של הצבא החריף כאשר הודיע "שהצבא התורכי עוקב בחרדה אחרי הבחירות לנשיאות" וכי "הצבא נשאר נחוש בדעתו לקיים את חובותיו המוגדרות בבירור כדי להגן" על עקרונות החילוניות.
עמידה איתנה זו של מוסלמים מתונים בתורכיה נגד האיסלאמיזם עומדת בסתירה בולטת לבורות של אלה במערב המזלזלים בעלייתה של ה-AKP. מאמר מערכת בוול סטריט ג'ורנאל מרגיע את התורכים שהפופולאריות של ראש ממשלתם מבוססת על ה"שלטון המיומן והיציב" שהוא מייצג. מאמר המערכת דוחה את התחושה של הנשיא סזר ורבים אחרים שתורכיה עומדת בפני פרשת דרכים, ורואה בנסיונות להטיל ספק במחוייבותו של ראש הממשלה ארדוגן לחילוניות "הפחדה מכוונת" וחלק ממסע בחירות קטנוני המיועד "להביא כמה שיותר ממתנגדי ה-AKP לקלפי ולהחיות את האופוזיציה המתעייפת".
לדברי מורטון אברומוביץ, שגריר ארה"ב לתורכיה בעבר, "גם אם ארדוגן יתהלך על פני המים בלי לשקוע, החילוניים לא יאמינו לו". אולי ראהן, "המפקח לעניני הרחבה" של האיחוד האירופי, הורה לצבא התורכי להשאיר את הבחירות לנשיאות בידי השלטון הנבחר. הוא הוסיף שהפרשה תשמש אבן-בוחן בשאלת היחס של הצבא לדרג המדיני. הממשל האמריקני הביע את תמיכתו בעמדה זו.
כמה מאלפת העובדה שבמקום שמוסלמים מתונים רבים מזהים סכנה, לא-מוסלמים כה רבים לא רואים דבר. האם התפתחויות אלה בפקיסטאן ובתורכיה אינן מאשרות את הטיעון שחזרתי והזכרתי פעמים רבות שהבעיה היא האיסלאם הרדיקלי והפתרון הוא האיסלאם המתון? והאם לא ראוי להסיק שעל הלא-מוסלמים חסרי ההבנה, המתעניינים בענינים לא להם, להסתלק מן הענין ולהפסיק להפריע למוסלמים המתונים הנחושים להשליך את האיסלאמיזם למקומו הראוי – לפח האשפה של ההיסטוריה?
