זיהויים של מוסלמים מתונים

יש חדשות טובות: התפיסה כי "האיסלאם הרדיקלי מהוה את שורש הבעיה, והפתרון הוא האיסלאם המתון" זוכה עם הזמן להסכמה הולכת וגוברת. אך יש גם חדשות רעות: בילבול גובר והולך בקשר לשאלה מיהו מוסלמי מתון באמת. פירוש הדבר שבמלחמה האידאיולוגית נגד הטרור ישנה התקדמות, אבל מוגבלת.

החדשות הטובות : מוסלמים אנטי-איסלאמיסטיים מתחילים להשמיע את קולם בעקבות ה-11 בספטמבר. ביניהם נימנים אקדמאיים דגולים כמו עזאר נאפיסי (ג'ונז הופקינז), אחמד אל-רחים (לשעבר מהרווארד), קמאל סילאי (אינדיאנה), ובסאם טיבי (גטינגן). דמויות איסלאמיות חשובות כמו אחמד סובחי מאנסור ומוחמד הישאם כאבאני מבקרים ומגנים.

ארגונים קמים. הפורום האמריקני-איסלאמי לדמוקרטיה בראשותו של זוחדי ג'אסר פועל בפינקס, אריזונה. מסתבר שהקואליציה המוסלמית החופשית נגד טרור היא אכן ארגון אנטי-איסלאמיסטי, למרות הספקות שהבעתי בעבר בקשר למייסדו, קמאל נוואש.

במישור הבינלאומי, עתירה חשובה החלה להסתובב לפני כחודש באינטרנט מטעם קבוצה של ערבים ליברליים. העתירה קוראת להסכם האוסר כל הסתה דתית לאלימות, ונוקב בשמותיהם של "שייחים של המות" (כגון יוסוף אל-קרדאווי מערוץ הטלויזיה של אל-ג'אזירה) ודורשת שאלה יועמדו לדין בבית משפט בינלאומי. תוך זמן קצר יותר מ-2,500 מוסלמים מ-23 מדינות חתמו על העתירה.

ככל שעובר הזמן, אנו שומעים על מוסלמים המוכנים לקום ולגנות את הקשרים של האיסלאמיזם לטרור. ראוי לציון מיוחד הוא מאמרו של עבדל רחמאן אל-ראשד, עיתונאי סעודי המתגורר בלונדון: "עובדה ברורה היא שלא כל המוסלמים הם טרוריסטים", הוא כותב, "אך ברור לא פחות, ועובדה מכאיבה עד מאוד, שכמעט כל הטרוריסטים הינם מוסלמים... לא נוכל להוכיח את חפותינו עד אשר נודה בעובדה המבישה שהטרור הפך מפעל מוסלמי; מונופול כמעט בלעדי המופעל בידי גברים ונשים מוסלמיים".

חוקרים אחרים הלכו בעקבותיו של אל-ראשד. אוסמה אל-גאזאלי חארב ממצרים כותב כי "אינטלקטואלים ומעצבי דעת-קהל ערביים ומוסלמיים חייבים לקום ולהתנגד לכל נסיון לתרץ את המעשים הברבריים של ארגוני טרור אלה כתגובה לסבלם של המוסלמים". אנוואר בוכארס מוירג'יניה סבור כי "הטרור הוא בעיה מוסלמית, וחוסר המוכנות להודות בכך היא אכן מדאיגה".

החדשות הרעות : ישנם הרבה כאילו-מתונים המציגים את עצמם כמתונים, ולא תמיד קל לזהותם – אפילו למישהו שמקדיש תשומת לב מרובה לנושא זה כמוני. המועצה ליחסים אמריקניים-איסלאמיים ממשיך לזכות לתמיכה רחבה, והאגודה האיסלאמית של צפון אמריקה עדיין מצליח לעיתים לרמות את הממשל בארה"ב. האיחוד המוסלמי המתקדם החדיש זוכה לתשואות מעתינואים נאיביים בשל מתינותו כביכול, וזאת למרות העובדה שרבים ממנהיגיו (סלאם אל-מרייאטי, סרח אלתנתאווי, חוסיין עיביש, עלי אבונימאח) הינם קיצוניים ידועים.

למרבה המזל, השלטונות דאגו להשאיר את טאריק רמאדאן ויוסוף איסלאם מחוץ לארה"ב, אבל חאלד אבו אל-פאדל לא רק הצליח להסתנן אלא אף קיבל מינוי מטעם הנשיא.

אפילו עצרות נגד הטרור אינן תמיד מה שהן אמורות להיות. ב-21 בנובמבר, בקולון שבגרמניה, אלפי מפיגינים, חלקם מוסלמים, צעדו עם כרזות בנוסח "מאוחדים בעד השלום ונגד הטרור". הצועדים אמנם צעקו "לא לטרור", ופוליטיקאים מילמלו אמירות מרגיעות אך חסרות תוכן, אבל לאמיתו של דבר, ההפגנה בקולון – שבאה בסמוך להירצחו ב-2 בנובמבר של תיאו ואן גוך – שימשה טכסיס הגנה מתוחכם. מארגן ההפגנה, האיסלאמיסט דיאנט איסלרי טורק-איסלאם בירליגי, הפך אותה למסך עשן שאיפשר להתחמק מלחצים לשינוי ממשי. בנאומים שנישאו בהפגנה לא נשמעו לא הודאות באשמה ולא קריאות לחשבון נפש, רק אפולוגטיקה לג'יהאד ואמירות נדושות וריקות מתוכן כגון "איסלאם פירושו שלום".

על סמך עבר מסובך ומבלבל זה, דומה שנכון יהיה להסיק מספר מסקנות:

• האיסלאמיסטים שמו לב לדחף למצוא מוסלמים מתונים, והם לומדים כיצד להציג את עצמם ככאלה. אין ספק ששיטות ההסואה שלהם ילכו וישתפרו עם זמן.

• הצורך להבחין היטב בין מוסלמים שונים הוא דחוף ביותר. אמנם ברור שאוסמה בין-לאדן הוא איסלאמיסט, ושאירשאד מאנג'י הוא אנטי-איסלאמיסט, אבל ישנם מוסלמים רבים מאוד הנמצאים אי שם במרכז המעורפל. מזה שנים מתקיים דיון ציבורי בתורכיה בשאלה אם ראש הממשלה הנוכחי רסף טאייף ארדוגאן הוא אכן איסלאמיסט או לא.

• מלאכת זיהוי המתונים האמיתיים אינה יכולה להתבצע על פי ניחושים ואינטואיציה; כדי להיווכח שכך הם פני הדברים צריך רק לשים לב לתמיכה העקבית שהממשל האמריקני העניק, במשך שנים, לאיסלאמיסטים: תמיכה של מתן לגיטימציה, חינוך, ו(אולי) אפילו כסף. גם אני שגיתי לא אחת. מה שצריך הוא מחקר רציני ומתמשך.