"כח בינלאומי יוצב [בלבנון], מפני שכל בעלי הענין רוצים בכך" – כך טען פקיד אמירקני לאחרונה. הוא כנראה צודק, מאחר ואפילו ממשלת ישראל תומכת בתוכנית והודיעה כי "אנו מסכימים לשקול הצבתו של כח למוד-קרבות המורכב מחיילים ממדינות האיחוד האירופאי".
בעלי הענין כנראה "רוצים בכך", אך כח כזה ייכשל ללא ספק, כפי שקרה בעבר בשנים 1982-84.
באותם הימים חיילים אמריקניים, צרפתיים ואיטלקיים הוצבו בלבנון כדי להוות חיץ בין ישראל והאנרכיה והטרור של לבנון. הכח "הרב-לאומי" קרס אז בעקבות התקפות של חיזבאללה נגד חיילי הכח, שגרירויות ומתקנים אחרים; כל זאת הביא לבריחתו המשפילה של הכח מלבנון. אין ספק שתסריט זה ישוב. באותם הימים האמריקנים והמדינות האחרות לא התייחסו לחיזבאללה כאל אויב, וזהו המצב גם היום על אף המלחמה בטרור; בסקר דעת קהל שהתפרסם לאחרונה מטעם מכון גאלופ 65% מהציבור האמירקני סברו שעל הממשל להישאר נייטרלי ביחס ללחימה הנוכחית בין ישראל לחיזבאללה.
בין הרעיונות הגרועים לא פחות כדי להביא קץ לאנרכיה בדרום לבנון:
- הצבת צבא לבנון, הזרוע החמושה הרשמית של לבנון, בשטח. חיזבאללה יושב בממשלת לבנון ויטיל ווטו על הצבת צבא לבנון בדרום. בנוסף, מחצית מחיילי צבא לבנון הם שיעים תומכי חיזבאללה. ולבסוף, צבא לבנון אינו מקצועי דיו כדי לעמוד מול החיזבאללה.
- הצבת כוחות סוריים. הישראלים והלבנונים כאחד דוחים כיבוש סורי של דרום לבנון.
- הצבת כוחות סוריים. לאור נסיונותיהם בכיבושים של 1967 ו-1982 באיזורים בעלי רוב ערבי, נוצר קונסנזוס בקרב הישראלים שלא לחזור על כך.
במקום לבחור שוב במסלול המוביל לכישלון ידוע מראש, צריכים לנסות גישה אחרת. הצעתי היא להעביר את מוקד הענין מלבנון לסוריה, לאמור: להודיע לדמשק שהיא אחראית למעשי האלימות של החיזבאללה. (דרך אגב, הדבר עולה בקנה אחד עם החלטת מועצת הבטחון של האו"ם 1680 מה-17 במאי 2006, הקוראת לסוריה לנקוט "צעדים למנוע העברת נשק לתוך לבנון").
הסיבה לכך היא זאת: מנהיגי ישראל נכשלו מאז ומעולם בנסיונותיהם למנוע התקפות על ישראל מלבנון. הם אמנם הצליחו להפסיק התקפות משטחי מדינות שכנות אחרות על ידי גביית מחיר כואב מדי מן הממשלות הריבוניות, ולא נותרה לאלה ברירה אלא לשים קץ להתקפות אלו. אבל כאשר באו בדרישות לממשלת לבנון, הישראלים לא זכו לתגובה המקווה. לבנון אינה דומה למצרים, ירדן או סוריה – אין שם ממשלה ריבונית שיש לה מונופול על השימוש בכח. המדינה הלבנונית חלשה באופן כרוני בשל העובדה שאוכלוסייתה נאמנת קודם כל לאחד מ-18 הקבוצות הדתיות-אתניות הקיימות במדינה. התוצאה היא שצבאות פרטיים, לוחמים פרטיזניים ומחבלים מרכזים בידיהם יותר כח מזה שביד הממשלה.
בארבעים השנים האחרונות ממשלות ישראל הגיבו באופנים שונים ומגוונים. בשנת 1968 מטוסים ישראליים הפציצו את נמל התעופה של ביירות – ללא הועיל. כוחות ישראליים משמעותיים נכנסו ללבנון לראשונה במבצע ליטאני ב-1978 – ללא הצלחה. ב-1982 הם השתלטו על חלק ניכר מהמדינה, אך נוכחו לדעת שמדובר במשימה בלתי-אפשרית. הם החזיקו רצועת בטחון עד שנת 2000 – עד ששמו קץ לדבר בנסיגה פתאומית וחד-צדדית. גם היציאה מכל שטח לבנון בשנת 2000, עד הרגב האחרון, לא הצליחה למנוע את ההתקפות.
כעת, צריך לדרוש מממשלו של באשאר אל-אסאד להפסיק באופן מיידי להעביר הספקה וציוד לחיזבאללה. כמו כן יש להודיע שהתקפות נוספות מכיוון דרום לבנון תזכנה לתגובה צבאית חריפה, בבחינת "הצעה שסוריה לא תוכל לסרב לה" כדברי הוול סטריט ג'ורנל. כפי שמסביר דוד בידיין בפילדלפיה איבנינג בולטין "על כל מטרה שתיפגע בידי שלוחה של סוריה, ישראל תתקוף מטרות סוריות". מטרות אלו יכולות להיות תשתיות של ארגוני טרור, של הצבא או של הממשל.
שיטה זו תעבוד מפני שמעמדו, כוחו ויכולותיו של חיזבאללה תלויים בתמיכה ישירה ובלתי-ישירה של סוריה. ומכיון שהמסלול היבשתי היחיד שדרכו מגיע הסיוע האיראני לחיזבאללה עובר בשטח סורי, להתמקדות בסוריה ישנו ערך מוסף: צמצום ההשפעה האיראנית בלבנון.
לתוכנית זו יש גם חסרונות וסיבוכים – כגון הסכם ההגנה ההדדי בין סוריה ואיראן שנחתם לאחרונה או האפשרות שחיזבאללה יגרור את סוריה למלחמה – אך סיכוייה טובים מכל תוכנית אחרת.
האיסטרטג הישראלי אפרים ענבר מציין שגישה דומה פעלה היטב ב-1998 כאשר ממשלת תורכיה הצליחה ללחוץ את דמשק להפסיק להעניק מקלט למנהיג טרור. ענבר מעיר בצדק ש"הגיע הזמן לדבר לסורים בתורכית".
