האשמה ללחימה המתרחשת כעת יש להטיל על אויביה של ישראל הנוקטים בשיטות בלתי-אנושיות כדי להשיג מטרות ברבריות. אני מאחל לכוחות המזויינים של ישראל הצלחה מרובה כנגד המחבלים בעזה ובלבנון, ואני תקווה כי יביסו את חמאס וחיזבאללה עם מינימום של אבידות. עם זאת, מלחמה מיותרת זו נגרמה בשל החלטות מוטעות של ישראל ב-13 השנים האחרונות.
במשך 45 שנים, מ-1948-1993, הראייה האיסטרטגית של ישראל, חכמתה הטקטית, חידושיה הטכנולוגיים ויכולותיה הלוגיסטיות העניקו לה הרתעה. הבנה עמוקה של מצבה המגובה בכסף, רצון עז ונחישות, הישוו לישראל תדמית שהקרינה כח ותושיה.
המנהיגות ירדה לדעתם ולתחושותיהם של אויבי ישראל ונקטה במדיניות המכוונת ליצירת אוירה של תבוסה, להכרה שהמדינה היהודית היא עובדה קבועה ואי אפשר למוחקה. התוצאה היתה שמי שתקף את מדינת ישראל שילם עבור טעות זו במטבע של מחבלים שבויים, חיילים מתים, כלכלות תקועות ומשטרים שקרסו.
עד שנת 1993 הצלחה זו הביאה בעקבותיה תחושה של בטחון עצמי מופרז אצל הישראלים. הם הסיקו שהם ניצחו והעלימו עין מהעובדה הלא נוחה שהערבים הפלשתינאים ושאר אויביה טרם ויתרו על חלומם להשמיד את ישראל. שני רגשות שנאצרו פנימה במשך שנים ארוכות, עייפות וקלות דעת, פרצו החוצה. הישראלים החליטו שנמאס להם ממלחמות ושביכולתם לסיים את העימות באופן חד-צדדי, והחלו לערוך ניסויים בסגנון "תהליך שלום" ו"התנתקות". הם איפשרו לאויביהם להקים מעין ממשל עצמי (הרש"פ) ולצבור כמויות אדירות של נשק (כגון 12,000 הקטיושות שברשות החיזבאללה בדרום לבנון לפי העיתון א-שארק אל-אווסאת). הם המירו מחבלים שבויים בבני ערובה ללא בושה.
בעטיה של מדיניות מעורפלת זו של ריצוי ונסיגה, אויבי ישראל השילו מעליהם את פחדיהם והחלו לראות בישראל נמר של נייר. או כפי שהתבטא בחריפות מנהיג חיזבאללה חסאן נסראללה בשנת 2000: "ישראל, זו שיש לה כח גרעיני וחיל האויר החזק באיזור, חלשה יותר מכורי העכביש". כפי שכתבתי בשנת 2000: "הפחד שחשו מפני ישראל הומר בסלידה הגובלת בבוז". וככל שהישראלים העלימו עין מהשפעת מעשיהם על האויב, הם למעשה אישרו, אם כי לא במתכוון, תחושה זו. התוצאה היתה שהערבים הפלשתינאים ואחרים עימם גילו מחדש את התלהבותם משנים עברו לחסל את ישראל.
כדי לנטרל את הנזק של 13 שנים ישראל חייבת לשוב לבנות את כח ההרתעה שלה – תהליך איטי, קשה, יקר, מתסכל ומשעמם. פירוש הדבר הוא שעל ישראל לנטוש את תכניות הפשרה המטופשות, התקוות ההזויות לרצון טוב וחוסר האחריות בשחרור מחבלים; להניח את ההתבוססות המענגת בתשישותם, ולהכיר באויליות של נסיגות חד-צדדיות.
כמה עשורים של עבודה מאומצת עד 1993 זיכו את ישראל ביחס של 'כבדהו והיזהר ממנו'. לעמות זאת, אין שום תועלת בהפגנות כח לפרקים. במידה ותשוב ישראל לשיגרה של ריצוי ונסיגה, לא תהיה כל משמעות ללחימה הנוכחית. אויבי ישראל כבר הפנימו שעליהם להוריד את הראש לפרק זמן של ימים או שבועות והכל יחזור לקדמותו: השמאל הישראלי יחזור לסורו, הממשלה תחל בחלוקת מתנות חינם, תשא ותתן עם מחבלים ותמשיך את מדיניות הנסיגות.
אין שום אפשרות להשיב את ההרתעה בשבוע על ידי פשיטה, מצור או סיבוב לחימה קצר-מועד. לכך דרושה נחישות של ברזל הבאה לידי ביטוי במשך עשרות שנים. כדי שהלחימה הנוכחית המתרחשת כעת תשיג משהו מעבר לפורקן רגשי, דרוש שינוי כיוון מן השורש. המצב העכשוי חייב להביא לחשיבה מחודשת במדיניות החוץ של ישראל, לנטישת הגישה של אוסלו והתנתקויות. במקומם צריכה לבוא מדיניות של הרתעה המובילה לנצחון.
מאז 1993 המגמה היא ידועה ועקבית: כל אכזבה מביאה בעקבותיה דיבורים רמים על חרטה ופכחון מצד הישראלים, אך עד מהרה חוזרים בשקט למסלול הריצוי והנסיגות. חוששני שהפעולות הצבאיות בלבנון ובעזה מתמקדות בהשבת מספר שבויים – מטרת מלחמה מוזרה וכנראה ללא תקדים בהיסטוריה של המלחמות. אם כך הדבר, סביר להניח שהכל ישוב לקדמותו תוך פרק זמן קצר.
במילים אחרות, חשיבותה של הלחימה הנוכחית אינה בתשתיות שנהרסו בלבנון וגם לא בהחלטות מועצת הבטחון של האו"ם; חישבותה במוסר ההשכל שהציבור הישראלי יקח, או לו יקח, לתשומת לבו.