אני צופה כי ההגירה הבלתי-חוקית של עמים לא-מערביים תהיה לנושא בוער ביותר בכל מדינות המערב.
לנוכח שיעור הילודה במערב הנמצא בצניחה, רשתות התקשורת והתחבורה המשתפרות והולכות ועלייתו של האיסלאם הרדיקאלי והתוקפני, האירופאים, האמריקנים ואחרים מודאגים באשר לרמתם הכלכלית והמשכיות תרבותם בעתיד. לאחר התעלמות מהנושא במשך עשרות שנים, ניכרת לאחרונה החרפה בענין, במיוחד באירופה.
- הבית התחתון של הפרלמנט הצרפתי חקק חוק נוקשה בנושא ההגירה.
- שרת הפנים האוסטרי, ליסה פורקוף, התבטאה בפומבי ש-45% מהמהגרים המוסלמיים בארצה "אינם בני קליטה" והפצירה בהם "לבחור בארץ אחרת" להתגורר בה.
- שרת ההגירה ההולנדי, ריטה וורדונק, ביטלה את האזרחות של עייאן הירסי עלי, מהגר מוסלמי שזכה לפרסום כמבקר של האיסלאם.
אך ההתפתחויות הדרמטיות, המייסרות והמשמעותיות ביותר בהקשר זה של הגירה למערב מתרחשות בחוף המערבי המרוחק של אפריקה. איזור זה מסתמן כמקפיצה העיקרית לאלה המבקשים גישה לעושרה של ספרד, ומשם לעושרה של אירופה כולה.
תפקידה של מערב אפריקה בענין די חדש. עד סוף 2005, המהגרים נטו לנוע לכיוון מארוקו, בין היתר משום שרק שמונה מיילים מפרידים בינה לבין אירופה במיצרי ג'יברלטאר. מה גם שיכלו להתגנב די בקלות לתוך המובלעות הספרדיות סיאוטה ומלילה. במקרה הגרוע ביותר, הם יכלו להגיע אל איי קנארי, שטח ספרדי השוכן כ-70 מיילים מחופה של מערב אפריקה. כל אלה שימשו היטב כשער כניסה לאירופה כולה.
אך לא יותר: תחת לחץ כבד מצד הספרדים והאיחוד האירופאי, שלטונות מארוקו החלו להפעיל יד קשה כלפי שבחי"ם עד כדי נטישתם במדבר ללא צידה וציוד. יחס נוקשה דומה מונהג בסחרה המערבית, איזור לדרומה של מארוקו המנצא תחת שליטתה. בד בבד משמר החופים האירופאי מגביר את יעילות סיוריו בים התיכון.
כל זאת הפכה את מאוריטניה,– השוכנת לדרומם של האיזורים הנשלטים בידי המארוקאים, ואחת הארצות העניות והמבודדות בעולם – לנקודת המעבר החדש. אפריקנים ואחרים המבקשים להגר לאירופה, בייחוד מדרום אסיה, החלו להגיע אליה במספרים גדולים. העיר נואדיבו (אוכלוסייה: 90,000), מצאה את עצמה מארחת למעלה מ-10,000 מהגרים בתחילת 2006. גם המאוריטניים, תחת לחץ ספרדי, החלו להפעיל יד קשה.
תגובת המהגרים בעלי התושיה היתה להדרים עד לסנגאל. המסלול ממארוקו לאיי הקנארי אורך פחות מיממה – אך ממאוריטניה שלושה ימים ובין שבעה עד עשרה ימים מסנגאל. הים הסוער באיזור חופי מערב אפריקה יכול בנקל להטביע את סירות הדייג הפתוחות העשויות עץ, בעלות מנוע יחיד, לאורך מסלולם בן ה-900 מיילים.
השגריר-הכללי הספרדי לענינים הומניטאריים, מנואל פומבו, מדווח שעד 40% מהמפליגים לאיי הקנארי מוצאים את מותם בדרך. ראש הסהר האדום במאוריטניה, אחמדו עולד חייה, הגדיר את התופעה כ"התאבדות קולקטיבית". על פי תחזיתו המעציבה של פרשן אחר "יתכן שכעבור כשלושה חדשים חלק מסירות עגומות אלו יגיע לים הקאריבי – כספינות רפאים, או גרוע מכך".
למרות היסכונים המחרידים גלי ההגירה ממשיכים לתפוח, בעיקר משום שעם נחיתתם בשטח ספרדי הם מתקבלים יפה, ומשום שהספרדים כמעט ולא מגרשים שבחי"ם אל ארצות המוצא שלהם. (לדברי אחד מראשי שירותי החירום באיי הקנארי, ג'רארדו גארסייה, קבלת הפנים לה זוכים השבחי"ם משולה ליציאה לחופשה). ב-18 במאי הגיע מספר המהגרים הבלתי-חוקיים לשיא של 656 – כשביעית ממספר המהגרים שנחתו בכל שנת 2005. לפי דיווחו של אג'אנס פראנס-פרס, מתנדב באיים הפטיר: "זוהי כמעט פלישה".
הספרדים תולים תקוותיהם במענקים כספיים למדינות מערב-אפריקניות בתמורה להסדרי גירוש מוסכמים; כך, הם סבורים, ניתן יהיה לחנוק את גלי ההגירה במקורם. אך ממשלות אפריקניות ממאנות לכך; הן רואות בעין יפה את המענקים מאירופה באותה מידה שרואות בעין לא יפה את פרסומם של גירושים המוניים. אין בכוחם של צעדים חלקיים מעין אלה לפרוק את המתח השורר בין אלה שאין להם לבין אלה שיש.
ריקארד סאנדל ממוסד אלקנו המלכותי במדריד צופה כי יתכן וההגירה המתרחשת כעת תהפוך ל"יציאה המונית" מאפריקה שתגרום בסופו של דבר לעימות מזויין. מה שאנו רואים היום הוא "התחלתה של תופעת הגירה שיכולה להתפתח לכדי אחת הגדולות בהיסטוריה... יתכן שההסתערות על גבולה של ספרד עם אפריקה היא סימן לבאות".
כך נפתח הפרק הראשון בסיפור שיהיה, כך נראה, ארוך ונורא.