שתי פרשיות מן התקופה האחרונה מלמדות על בעיית ההגירה המחמירה והולכת של אירופה.
הפרשה הראשונה היא סיפורה של כנופיה שהצליחה להבריח 100,000 מהגרים בלתי-חוקיים, בעיקר קורדים מטורקיה, לבריטניה. מהגרים כלכליים אלה שילמו בין 3000-5000₤ כדי להגיע ליעדם במסלול מפותל ומסוכן. לפי האידיפנדנט: "מסעם ארך כמה שבועות וכלל שהייה בבתים בטוחים, משאיות בעלות תאים סודיים, ובמקרים מסויימים, טיסות בלתי-חוקיות לשדות תעופה בדרום-מזרח [בריטניה]".
קצין בכיר במשטרת בריטניה אמר: "זוהי נסיעה מליאת ייסורים, רצופת אי-נוחות וסכנה, אבל הם נחושים בדעתם להגיע לכאן, בפרט בשל כח המשיכה הגדול במיוחד של הקהילה הטורקית הממוסדת של לונדון".
לא רק הטורקים מבקשים את דרכם לאירופה; הפרשה השנייה עוסקת בגלים של מהגרים חסרי-כל מאפריקה שמדרום לסחרה המסתערים על גדירות כדי להגיע לשתי מובלעות ספרדיות קטנטנות במרוקו על חוף הים התיכון, סיאוטה ומלילה.
עד לא מכבר נדמה היה שאלה בסך הכל שיריים איבריים מתקופת מסעי הצלב. היום (יחד עם איי הקנארי, לאמפדוסה ומאיוט) אלה נקודות התורפה המרוחקות ביותר של האיחוד האירופי המשמשות נקודות כניסה למהגרים בלתי-חוקיים לאיחוד האירופי כולו.
למלילה אוכלוסיה של 60,000 נפש; יש לה גבול באורך כעשרה ק"מ עם מרוקו; היא מוקפת חיילים מהלגיון הספרדי ומשמר הגבול המרוקאי וגדרי טייל גבוהות, והיא מוגנת באמצעות המיכשור המתקדם ביותר (משטחי מישוש, גלאי תנודה, זרקורים, מצלמות אינפרא-אדום).
המהגר הטיפוסי מאפריקה חוצה את הסחרה עד שהוא מגיע לחוף הים התיכון, שם הוא ממתין עד לרגע המתאים כדי לזנוק לשטח הספרדי. "פשוט עייפנו מהחיים ביער" הסביר אדם צעיר מגיני-בסאו. "לא היה לנו מה לאכול, לא היה מה לשתות".
באמצע ספטמבר האפריקנים החלו לתקוף את הגבול בהמוניהם. הם טיפסו על הגדירות באמצעות סולמות פרימיטיביים עשויים ענפים, וכך הצליחו להוריד את הגדר לארץ בעזרת משקל גופם. כפי שאמר אחד מהם: "אנחנו הולכים כקבוצה וקופצים ביחד. אנו יודעים שחלק יצליחו, חלק ייפצעו ואחרים עלולים למות, אבל אנחנו חייבים להגיע, בכל מחיר".
השיטה עובדת. כאשר למעלה מאלף איש ניסו להיכנס למלילה בספטמבר במכה אחת, כ-300 הצליחו. בתחילת אוקטובר 650 איש הסתערו על הגדר וכ-350 הצליחו לעבור אותה. "פשוט היינו רבים מדי" ולא ניתן היה לעצור בעדם, כפי שהעיד אדם ממאלי. משערים שעוד 30,000 אפריקנים מחכים בתור.
לעיתים הדברים מגיעים לקרב של ממש. האפריקנים מיידים אבנים בכוחות הבטחון, ואלה מגיבים בכידונים, רובי צייד וכדורי גומי. כתריסר אפריקנים מצאו את מותם בהסתערויות אלו – חלק נרמסו ברגלי ההמון המתסער לעבר השטח הספרדי, וחלק נורו בידי המשטרה המרוקאית.
הלחץ הכבד ממדריד הצליח לשכנע את רבאת להפעיל יד קשה כלפי האפריקנים הממתינים להזדמנות להסתנן; רבאת הטיס כ-2000 מהם לארצות המוצא שלהם, והגלה כ-1000 למדבר הדרומי של מרוקו הרחק מן המובלעות הספרדיות. הדבר נעשה בצורה ברוטלית למדי; האפריקנים פשוט נזרקו בשטח ונאלצו להסתדר כמעט ללא סיוע. אך המסר עבר. "אני אחזור כעת" מירר אדם אחר ממאלי בבכי. "לא אנסה לשוב. אני תשוש".
אפשרויות התקשורת והתחבורה המודרניות מעודדות טורקים, אפריקנים, ואחרים (מקסיקנים למשל) לעזוב את מולדתם ולנסות להגיע לכמעט-גן-עדן של המערב, תוך כדי נטילת סיכונים עצומים. בתגובה האירופאים החלו לפעול בתקיפות תוך כדי התעלמות מאמירות רב-תרבותיות מתחסדות כגון זו של קופי אנאן ש"חשוב שלא נתעסק במאמץ אבוד מראש למנוע מאנשים לחצות גבולות. זה לא יעבוד".
אדרבה – המאמץ למנוע מאנשים לחצות גבולות כבר מטפס לראש סדר היום; וכנראה זוהי רק שאלה של זמן עד שמדינות מערביות אחרות תלכנה בעקבות ספרד ואוסטרליה בשימוש בכוח צבאי.
ארגוני הברחה ענקיים וגלים אנושיים הגולשים מעל נקודות מבוצרות מעידות כמאה עדים על דילמות עמוקות שרק גדילות והולכות: כיצד יכולים איים של שלוה ושפע להתקיים בים של מלחמה ועוני? כיצד יכולה אוכלוסיה אירופאית המצטמקת והולכת לשמר את תרבותה ההיסטורית? וכיצד יכולות מדינות מטורקיה ועד מאלי ומקסיקו לפתור את בעיותיהן במקום לייצא אותן?
בהעדר פתרונות באופק, יש להניח בודאות קרובה שהמצב רק יחמיר.
