כל מעשה של התנתקות, יציאה, נסיגה (תקרא לזה מה שתרצה) זוכה לתמיכה הזמנית של העולם, כפי שניתן לראות במליאה הכללית של האו"ם.
לאחר חתימת הסכמי אוסלו בספטמבר 1993, האסיפה הכללית של האו"ם הצביעה ברוב גדול –155 בעד, 3 נגד, הימנעות אחת ו-19 מדינות שלא השתתפו בהצבעה – כדי להביע "תמיכה מלאה בהישגי תהליך השלום עד כה". ובעקבות נסיגת ממשלת ברק מלבנון במאי 2000, מזכ"ל האו"ם קופי ענן שיבח את ישראל על "התפתחות חשובה זו ביחסים בין ישראל לאו"ם".
אך תוך חדשים ספורים הכל נשכח ונמחק מן הזיכרון, למעט אולי אצל עובדי ארכיבים – והאמירות האנטי-ציוניות המורגלות, המטעות והנדושות, הכזבים והאיפה ואיפה שבו למקומם.
ואכן, בהתאם לשיגרה הנ"ל, אריאל שרון התקבל בתשואות באו"ם בעקבות היציאה מעזה באוגוסט-ספטמבר 2005. מעולם לא זכה ראש ממשלה בישראל לכך שמנהיגי העולם יעמדו בתור כדי לזכות בפגישה עמו; ומעולם לא נפתחו הזדמנויות כה רבות לקידום עצמו וארצו. אלה דברי הניו יורק טיימס באוקטובר על מעמדה החדש של ישראל כיקיר האו"ם:
לאחרונה ישראל הציעה הצעה להחלטה באו"ם; הגישה מועמדות למושב במועצת הבטחון לתקופה של שנתיים; וראש ממשלתה התקבל בחמימות כאשר נאם לפני המליאה.
אלה היו דברים של שיגרה לכל מדינה אחרת מתוך 190 המדינות בארגון העולמי. אך במקרה של ישראל ההצעה היא הראשונה שהוצעה על ידה, והבקשה למושב במועצת הבטחון מתבססת על ההנחה שתם היחס של שאט נפש לו זכתה המדינה מאז הקמתה. נאומו של רה"מ אריאל שרון ב-15 בספטמבר היה הראשון שנשא באו"ם. דבריו נאמרו באולם שבו ארצו גונתה לרוב, שבו נתקבל שטף של החלטות שמתחו ביקורת על ישראל, שבו נציגים ערביים נהגו לקום ולעזוב את המקום כל אימת שישראלי קם על רגליו לדבר.
"התפתחויות אלו לא היו יכולות לקרות אפילו לפני שנתיים" אמר שגריר ישראל דן גילרמן בהתייחסו למאמצים לשינוי מעמדה של ישראל. "הדברים לא היו עולים על הדעת; לנסות זאת קודם היה נראה כהתאבדות".
כך כמעט הצליחה תזוזת שרון לקצה השמאלי של הקשת הפוליטית בישראל למחוק עשורים של שינאה תהומית כלפי עצמו. מפגשים עם 'אמריקנים בעד שלום עכשיו', 'הפורום למדיניות ישראל' וג'אק שיראק סללו את הדרך לקבלת פנים מפרגנת באו"ם.
הפעם החמימות והפירגון יתמידו, נכון? בראיון שקיימתי באמצע ספטמבר חזיתי שלא כך יהיה:
יש לנו נסיון עשיר המלמד שראשי ממשלה ישראליים תמיד מתוגמלים עבור וויתורים...הוא יצפה לתיגמול, וכמי שלא היה אהוד באו"ם הוא יזכה כעת לתשואות. זאת תהיה פיסגת הקריירה שלו. העולם יאמר שזהו צעד חיובי, ובעוד חדשיים שלושה העולם יאמר "ומה עכשיו?" בשיטה זו ניתן להרוויח רק מעט זמן. זה משחק בשביל פריירים. אתה תמיד מפסיד. אי אפשר לנצח....אני מרשה לעצמי לחזות בבטחון שאם הוא לא ימשיך בפינוי ישראלים מהגדה המערבית, העדנה לה זכה תיגמר.
והנה – איזו הפתעה! – בדיוק על פי התחזית, העדנה בהחלט נגמרה. ב-2 בדצמבר האסיפה הכללית קיבלה שש החלטות בקשר לישראל ושכנותיה, ובכולן היא חזרה לסורה: היא תקפה, גינתה והאשימה את ישראל על כל צעד ושעל. למשל: ברוב של 156 בעד ו-6 נגד (אוסטרליה, ישראל, איי מרשל, המדינות המאוחדות של מיקרונזיה, פלאו וארה"ב), יחד עם 9 נמנעים (קמרון, קנדה, קוסטה ריקה, נראו, פאפוה ניו-גיני, סמואה, טובאלו, אוגנדה, וואנואטו), האסיפה החליטה לדרוש מישראל לסגת מן משטחים שזכתה בהם ב-1967. ברוב של 153 נגד 7, היא גינתה את השליטה ואת הממשל הישראליים בירושלים. וכך הלאה בשורה של נושאים.
לשכת המידע הפלשתיני דיווחה, בצדק, על תוצאות אלו כ"תמיכה מאסיבית לשאלה הפלשתינית באסיפה הכללית האו"ם". מבחינתה, הכל מתנהל כשורה.
מאז 1992, מניהגי ישראל חסרי-המזל נוקטים במדיניות של התרפסות ופיוס, בתקווה ש"וויתורים מושכלים למדינות הרואות את עצמן כנפגעות, אשר לטיעוניהם מידה מסויימת של צדק, יצליחו לפתור בעיות ולקדם שלום ורצון טוב".
אך דבריו של ווינסטון צ'רצ'יל בימי הזעם של שנת 1940 היו ויישארו רלוונטיים לעד: "אדם העוסק בהתרפסות ומשתדל לפייס את אויבו משול לאדם המאכיל תנין מתוך תקווה שהוא ייאכל אחרון". התנין של האו"ם כבר הוכיח שרעבונו נשבר לרגע קט בלבד על ידי ישראל, ושאחרי כל "וויתור כואב", הרי שהוא חוזר ברעבתנות גדולה עוד יותר. האם הישראלים ישובו אי פעם להבין שמלחמות מנצחים על ידי נצחון, ולא על ידי נסיגה?
