יש להניח שממשל בוש ימשיך למקד את מדיניות החוץ של ארה"ב במזרח התיכון. ויש להניח שהאיסטרטגיה לא תשתנה בהרבה, וזאת למרות הצלחתה החלקית בלבד עד כה.
זהו המסר העולה מתוך מסמך-יסוד במדיניות חוץ שפורסם בשבוע שעבר על ידי הבית הלבן: איסטרטגיית הביטחון הלאומי של ארה"ב של אמריקה. מסמך זה המשתרע על פני 49 עמודים – המחוייב להופיע על פי חוק אחת לארבע שנים – חובר בידי היועץ לביטחון לאומי סטיבן האדלי והצוות אשר עמו.
המקום המרכזי של מזרח התיכון בא לידי ביטוי בכמה אופנים. במכתב מאת הנשיא בוש המופיע בתחילת הדו"ח כותב הנשיא ש"ארה"ב נמצאת בעיצומה של מלחמה" והוא מגדיר את האויב כ"טרור המונע על ידי אידיאולוגיה תוקפנית של שנאה ורצח שהתגלתה לעם האמריקני בכל רשעותה ב-11 בספטמבר 2001". הדו"ח מציין שהמזרח התיכון הוא האיזור "שממשיך למשוך אליו את תשומת לב העולם" משום שבמשך תקופה ממושכת מדי מדינות רבות באיזור "סובלות מגרעון של חופש. הדיכוי הצמיח שחיתות, כלכלות לא-מאוזנות ודורכות במקום, שנאות פוליטיות, עימותים איזוריים וקיצוניות דתית".
וישנם סימנים נוספים למרכזיותו של המזרח התיכון ומדינות המפרץ. עיראק מוזכרת 57 פעמים; סין, לעומת זאת, מוזכרת רק 28 פעמים ורוסיה 17 פעמים. ומהי המדינה המאיימת ביותר? "אין כנראה איום גדול יותר עלינו מזה של איראן" – כך לדברי הדו"ח. והמשטר הסורי "שבחר להיות אויבם של החופש, הצדק והשלום" יחוייב לתת דון וחשבון.
התמקדות זו במזרח התיכון מתבקש לאור האיומים הרבים והחמורים על ארה"ב הנובעים מאיזור זה. למרבה הצער, המסמך מתאר את המציאות בגוונים ורודים תוך כדי שהוא ממעט בחומרתן של בעיות האיזור או מתייחס אליהן באופטימיות מופרזת.
המציאות הקשה בעיראק מוצגת כאתגר שיש להתגבר עליו, לא יותר. "נעבוד עם השותף החדש שלנו במלחמה בטרור, הממשלה הנבחרת והדמוקרטית של עיראק, כדי לבצר ולהרחיב את החופש וליצור ביטחון ויציבות לאורך ימים" – כאילו אין אפשרות ממשית וקרובה של מלחמת אזרחים.
העובדה ש"בכל פעם שאמריקני מתדלק את רכבו הוא שולח כספים לאויביה של אמריקה" – כדברי גל לופט – היא בעיה כאובה שנעדרת מן המסמך, מלבד הודאה מעורפלת ש"הכנסות מנפט מממנות פעילויות המזעזעות אזורי היצרנים או מקדמות אידיאולוגיות אלימות".
הדו"ח ממעט באיום הנשקף מן האיסלאם הרדיקאלי באמצעות הפרחת הבדייה ש"דת גאה" "עוקמה ונאנסה לשרת רשע". אין הדבר כך: האיסלאמיות הינה זרם מושרש ופופולארי של האיסלאם, כפי שתוצאות בחירות מאפגניסטאן ועד אלג'יריה מוכיחות. לא קיימים סקרי דעת קהל מהימנים ממדינות בעלות רוב מוסלמי, אך תוצאותיהם של סקרים חוזרים ונשנים בבריטניה מגלות טפח באשר לדעותיהם הקיצוניות להחריד של האוכלוסיה המוסלמית שם: 5% מהם תומכים בהתקפות הטרור בלונדון ב-7 ביולי 2005 וגם חושבים שהתקפות נוספות מסוג זה מוצדקות; 20% מבינים לליבם ומסכימים למטרותיהם של התוקפים מ-7 ביולי וסבורים שאפשר להצדיק התקפות של מתאבדים כנגד הצבא על אדמת בריטניה. תוצאות אלה משקפות ככל הנראה את המציאות באוכלוסיות המוסלמיות ברחבי העולם, כפי שמלמדים סקרים שנערכו לאחרונה באינדוניזיה ובקרב הערבים הפלשתינאים.
הדו"ח אינו מתייחס לטורקיה ולבנגלאדש, ומזכיר את ערב הסעודית רק בדרך אגב, כאילו ההנהגה האיסלאמיסטי במדינות אלו אינה סיבה לדאגה. השגייה החמורה של הממשל – שבפעילותו סייע לעליית ארגון טרור, החמאס, לשלטון בינואר 2006 – טושטשה במילים מרגיעות ("ההזדמנות לשלום ולהקמת מדינה...קיימת במידה וחמאס יתכחש לשורשיו הטרוריסטיים וישנה את יחסו לישראל").
ניתן לומר שהמסמך מייצג נאמנה את הגישות הסותרות במדיניות של הממשל כלפי המזרח התיכון: התמקדות בלתי מתפשרת ומאוד נצרכת בתרבות הפוליטית החולנית של האיזור והאיום שתרבות זו מהווה לאמריקנים, ויחד עם זאת מין שלוה בלתי מודאגת הנוקטת שהמדיניות הנוכחית בהחלט עונה על הצרכים, ושהכל מתנהל כשורה, תודה רבה, ושהבעיות – כגון עיראק, טרור והעימות הישראלי-ערבי בפרט – תבואנה על פתרונן בקרוב.
משום מה רק תוכנית הגרעין האיראנית אינה מותירה את הממשל בשלוותו. בענין זה הממשל בהחלט מודאג ("אם חפצים אנו למנוע עימות" אומר הדו"ח, המאמצים הדיפלומטיים חייבים להצליח לשכנע את טהראן להגביל את תוכנית הגרעין שלה לשימושים לצורכי שלום). הכותב היה שמח אילו ספקנות דומה היתה נשמעת ביחס לתחומים נוספים של המדיניות האמריקנית באיזור.
