עכשיו, לאחר שהחמאס זכה כנראה בבחירות בקרב הפלשתינאים, המערב נפל בפח שטמן לאחרים.
מצד אחד, החמאס הוא ארגון טרור הפוגע ללא כל בושה באזרחים ישראלים וקורא להשמדת המדינה היהודית. מצד אחר, הארגון זכה זה עתה בבחירות שנראו למשקיפים כבחירות הוגנות למדי, והוא נהנה אפוא מהלגיטימיות הצומחת מן הקלפי. כל משרד חוץ ניצב עכשיו בפני דילמה: לדחוף את הארגון להתמתנות, או לוותר ולראות בו ארגון קיצוני ללא תקנה? להיפגש עם אנשי החמאס או להימנע מפגישות אתם? להמשיך לתרום לרשות הפלשתינאית או להרעיב אותה לכספים?
הקשר הכפול הזה הוא מעשה ידינו, מפני שכמעט כל ממשלה מערבית - וושינגטון בראש - אימצה לעצמה גישה דו-מגמתית לפתרון הבעיות של המזרח התיכון.
המגמה השלילית מורכבת מלחימה בטרור. "מלחמה בטרור" מתנהלת כבר וכוחות צבא בשטח מעורבים בה, וכן בעזרת חוקים פיננסיים נוקשים יותר ומערך שלם של אמצעי ריגול.
המגמה החיובית כרוכה בקידום הדמוקרטיה. ההיסטוריה מלמדת שמדינות דמוקרטיות אינן מנהלות מלחמה זו נגד זו כמעט אף פעם, והן נוטות לשגשג. לפיכך, נראה שהבחירות הן מה שהרופא רשם לטיפול בתחלואי המזרח התיכון.
אבל הצירוף הזה לא הצליח באזור הכאוב והמיוגע הזה. הבחירות הפונקציונליות הראשונות ברשות הפלשתינאית העלו לשלטון את החמאס. בדצמבר 2005 הצביעו חלק ניכר מהבוחרים במצרים בעד האחים המוסלמים, מפלגה איסלאמית קיצונית, ולא למען היסודות הליברליים. בעיראק הצביע ציבור הבוחרים שאחרי צדאם חוסיין עבור מוסלמי קיצוני פרו-אירני לתפקיד ראש-הממשלה. בלבנון חגגו המצביעים את נסיגתם של הכוחות הסוריים על-ידי כך שהכניסו את החיזבאללה לממשלה. בדומה לכך, יסודות איסלאמיים קיצוניים "חגגו" גם בבחירות שנערכו בערב הסעודית ובאפגניסטן.
קיצורו של דבר, הבחירות מעלות לשלטון את אויביו הרצחניים ביותר של המערב. מה השתבש? כיצד קרה שהמרשם הדמוקרטי שהצליח כל-כך בגרמניה, ביפן ובמדינות אחרות שוחרות מלחמה אינו מצליח במזרח התיכון?
ההבדל הזה אינו פועל יוצא של האיסלאם או של גורם תרבותי כלשהו, אלא פרי העובדה שהאויבים האידיאולוגיים במזרח התיכון עדיין לא הובסו. הדמוקרטיה היכתה שורשים בגרמניה, ביפן ובברית-המועצות אחרי שאוכלוסיותיהן התנסו בכור המצרף הטוטליטרי. ב-1945 וב-1991 הם הבינו אלו אסונות המיטו עליהם הפשיזם והקומוניזם, והיו מוכנים לנסות מסלול שונה.
לא זה המצב במזרח התיכון, שבו הפיתוי הטוטליטרי ממשיך להחזיק מעמד היטב. המוסלמים בכל האזור - להוציא את החריג היחיד במינו והחשוב של אירן - נמשכים אל התכנית האיסלאמיסטית ולסיסמתה "האיסלאם הוא הפתרון". כך היה המצב באירן ב-1979, באלג'יר ב-1992 ובטורקיה ב-2002, עד הרשות הפלשתינאית השבוע.
למתכונת זו יש כמה השלכות בשביל ממשלות המערב:
- להאיט: יש לשים לב שחוסר הסבלנות להשליט את הדמוקרטיה במזרח התיכון גורם כל הזמן לתגובות נגדיות, מפני שהוא מעלה לשלטון את אויבינו הרצחניים ביותר.
- להיערך לטווח הארוך: ככל שהיעד הדמוקרטי הוא יעד ראוי, יידרשו עשרות שנים כדי להגשימו.
- להביס את האיסלאם הקיצוני: רק כשהמוסלמים יבינו כי המסלול הזה נועד לכישלון, הם ייפתחו לאפשרויות חלופיות.
- להעריך את היציבות: יציבות אינה צריכה להיות מטרה בפני עצמה, אבל היעדרה מוביל ככל הנראה לאנרכיה ולהקצנה.
